כִּֽי־שָׂנֵ֣א שַׁלַּ֗ח אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְכִסָּ֤ה חָמָס֙ עַל־לְבוּשׁ֔וֹ אָמַ֖ר יְהוָ֣ה צְבָא֑וֹת וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם בְּרוּחֲכֶ֖ם וְלֹ֥א תִבְגֹּֽדוּ׃ (ס)
אוצר מדרשים
ט״ז) מדבר שהוא מיוחד במקומו, כיצד? ותדר נדר ותאמר ה׳ צבאות וגו׳ (שמואל א א׳:י״א) למה נתיחד כאן השם הזה? אמרה חנה לפני הקב״ה שתי צבאות בראת [בעולמך צבא של מעלה וצבא של מטה] העליונים לא פרים ולא רבים ולא מתים, והתחתונים פו״ר ומתים, אם אני מן התחתונים אהיה (ראוי אני להיות) פרה ורבה ומתה, ואם לא, אהיה מן העליונים בחיים ולא אמות. כיוצא בו, כי שנא שלח אמר ה׳ אלקי ישראל (מלאכי ב׳ ט״ז) למה נתיחד השם כאן, והלא בג׳ נבואות הללו חגי זכריה ומלאכי אין בהם כלשון הזה, אלא כך היו מנחמין ישראל ואומרים להם אע״פ שנשביתם ונשלחתם מ״מ הוא אלקיכם ושמו מיוחד עליכם.
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
(דף צ) תניא היה רבי מאיר אומר כשם שיש דעות במאכל כך יש דעות בנשים יש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו ואינו שותהו זו היא מדת פפא בן יהודה שהיה נועל בפני אשתו ויוצא ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך כוסו וזורקו שותהו וזו היא מדת כל אדם שמדברת עם אחיה קרוביה ומניחה ויש לך אדם שזבוב נופל לתוך תמחוי מוצצו ואוכלו וזו היא מדת אדם רע שרואה את אשתו יוצאה וראשה פרוע וטוה בשוק (ע״ב) ופרומה משני צדדיה ורוחצת עם בני אדם עם בני אדם ס״ד אלא במקום שבני אדם רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנאמר (דברים כד א) כי מצא בה ערות דבר וגו׳ ושלחה מביתו והלכה והיתה לאיש אחר הכתוב קראו אחר לומר שאין זה בן זוגו של ראשון זה הוציא רשעה מביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו זכה שני ושלחה שנאמר (שם) ושנאה האיש האחרון וגו׳ ואם לאו קוברהו שנאמר (שם) או כי ימות האיש האחרון כדאי הוא במיתה שזה הוציא רשעה מתוך ביתו וזה הכניס רשעה לתוך ביתו (מלאכי ב טז) כי שנא שלח ר׳ יהודה אומר אם שנאתה שלח ר׳ יוחנן אומר שנאוי המשלח ולא פליגי הא בזווג ראשון הא בזווג שני דא״ר אלעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר (שם) וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי ה׳ העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר (אתה) בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך:
עין יעקב
נ תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁהַדֵּעוֹת בְּמַאֲכָל, כָּךְ דֵּעוֹת בְּנָשִׁים. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ, וְזוֹרְקוֹ, וְאֵינוֹ שׁוֹתֵהוּ. וְזוֹ הִיא מִדַּת פַּפּוֹס בֶּן יְהוּדָה שֶׁהָיָה נוֹעֵל בִּפְנֵי אִשְׁתּוֹ וְיוֹצֵא. וְיֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ כּוֹסוֹ, וְזוֹרְקוֹ, וְשׁוֹתֵהוּ, וְזוֹ הִיא מִדַּת כָּל אָדָם, שֶׁמְּדַבֶּרֶת עִם אַחֶיהָ וּקְרוֹבֶיהָ וּמַנִּיחָהּ. וְיֵשׁ לְךְ אָדָם שֶׁזְּבוּב נוֹפֵל לְתוֹךְ תַּמְחוּי, מוֹצְצוֹ וְאוֹכְלוֹ, וְזוֹ הִיא מִדַּת אָדָם רַע, שֶׁרוֹאֶה אֶת אִשְׁתּוֹ אגתגר יוֹצֵאת וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ, וְטוֹוָה בַּשּׁוּק, וּפְרוּמָה מִשְּׁנֵי צְדָדֶיהָ וְרוֹחֶצֶת עִם בְּנֵי אָדָם. "עִם בְּנֵי אָדָם" סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא, בְּמָקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם רוֹחֲצִין. זוֹ, מִצְוָה מִן הַתּוֹרָה לְגָרְשָׁהּ! שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים כ״ד:ב׳) "כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְגוֹ' וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ, וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר", הַכָּתוּב קְרָאוֹ 'אַחֵר', לוֹמַר: שֶׁאֵין זֶה בֶּן זוּגוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, זֶה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. זָכָה שֵׁנִי, שִׁלְּחָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן" וְגוֹ'. וְאִם לָאו: קוֹבְרַתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "אוֹ כִּי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן", כְּדַאי הוּא בְּמִיתָה, שֶׁזֶּה הוֹצִיא רְשָׁעָה מִבֵּיתוֹ, וְזֶה הִכְנִיס רְשָׁעָה לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. (מלאכי ב׳:ט״ז) "כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח". רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שְׂנֵאתָהּ, שְׁלַח. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר: שָׂנאוּי הַמְשַׁלֵּחַ. וְלָא פְּלִיגֵי, הָא, בְּזִוּוּג רִאשׁוֹן, הָא, בְּזִוּוּג שֵׁנִי. דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הַמְגָרֵשׁ אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה, אֲפִלּוּ מִזְבֵּחַ מוֹרִיד עָלָיו דְּמָעוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ, כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח ה' בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם, וַאֲמַרְתֶּם: עַל מָה? עַל כִּי ה' הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ, אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ".