מלכים א ב:יט מדרש: פסיקתא רבתי, רות רבה (לרנר), רות רבה ועין יעקב

שור או כשב או עז כך פתח ר' תנחומא זו היא שנאמרה בקבלה על ידי שלמה מה שהיה כבר הוא [וגו'] והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג' ט"ו), מה שהיה כבר הוא כשברא הקב"ה את האדם ברא אותו (שהוא) [שיהא] חי וקיים כמלאכי השרת ויאמר ה' [אלהים] הן האדם היה כאחד [ממנו] (בראשית ג' כ"ב) כשם שמלאכי השרת אינם מתים אף [הוא] לא יטעום טעם מיתה, אבל ר' יהודה בר' סימן דרש דעת קשה היא הן האדם היה כאחד ממנו כיחידו של עולם שהוא חי וקיים לעולמים, וסבר הקב"ה להשליטו בעולמו ולעשותו מלך על כל בריותיו, אמר הקב"ה אני מלך בעליונים ואדם מלך בתחתונים, מה עשה הקב"ה הכניסו לגן עדן ועשאו מלך שם שנאמר ויטע ה' אלהים וגו' [וישם שם את האדם] (בראשית ב' ח') ויבא שם את האדם אין כתיב כאן אלא וישם, מהו וישם כשם שאתה אומר שום תשים עליך מלך (דברים י"ז ט"ו) וכן וישם כסא לאם המלך (מלכים א' ב' י"ט), כיון שלא עמד בציוויו מיד נגזר עליו מיתה, ובאי עולם תומהים לומר אפשר אלו לא חטא שהיה קיים לעולמים, אפשר שאין אדם מת, עלילות הביא הקב"ה, והקב"ה אמר וכי אליהו ששמר ציווי אינו חי לעולם, מה שהיה כבר הוא, מהו ואשר להיות כבר היה אמר הקב"ה אמרתי שאני מחיה המתים לע"ל ובאי עולם תומהים לומר אפשר לו שיחיה, אמר (לו) [להם] הקב"ה מה אתם תומהים שאני עתיד להחיות המתים, לא כבר החייתי מתים בעוה"ז ע"י אליהו וע"י אלישע ולא ע"י יחזקאל ואשר להיות כבר היה בעוה"ז, וא"כ הואיל שאין הכותים מודים בתחיית המתים (ולא) [לא] יעמיד אותם הקב"ה לעתיד לבא וכן לאומות אלא יעמיד הצדיקים ויניח את הרשעים, אלא אמר הקב"ה (לישראל) [ישראל] מודים בתחיית המתים והאומות לא דיים שלא יהו מודים אלא עוד רודפים אחר ישראל, אמר הקב"ה לפיכך אני מעמיד לאומות העולם ולישראל כדי לתבוע דינם של נרדפים והאלהים יבקש את נרדף, (לא) [אבל] שיטת ר' נחמיה (ור' יהודה) מה שהיה כבר הוא בשעה שברא הקב"ה את עולמו היה העולם מלא מים במים, מה עשה הקב"ה, התחיל גוזר עליהם שיפנו מן העולם ויאמר אלהים יקוו המים (בראשית א' ט'), כיון שנגזר עליהם היו רוצים לעשות גזירת קונם, ולהיכן הלכו להם, לאוקיינוס, והאיך עשו, ר' לוי ורבותינו, ר' לוי אמר קולו של הקב"ה היה מטרטר להם קול ה' על המים (תהלים כ"ט ג'), ורבותינו אמרו הם היו מלחשים אלו לאלו ואומרים להיכן גזר עלינו קונינו שנלך, (אמרו לו) [אמר להם לאוקיינוס], נשאו נהרות ה' נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים (תהלים צ"ג ג') מהו דכים דרך ים, בא וראה נסים [שנעשו כאן], כיון שנגזר עליהם שילכו לאוקיינוס היו עולים הרים ויורדים בקעות [שנאמר] יעלו הרים ירדו בקעות אל מקום [זה יסרת להם] (תהלים ק"ד ח'), והאיך עשה להם הקב"ה כל העולם היה מים במים ובנוהג שבעולם אדם יהא לפניו שתי קערות מלאות יכול הוא לפנות אחת לתוך אחת, לאו, בא וראה נסיו ופלאיו של הקב"ה העולם היה מים במים אעפי"כ פינה לתוך מלא, למה הדבר דומה לנודות נפוחות ונתונות לתוך הבית (ועשה) [ועשאו] מלאות כל הבית, מה עשה בעה"ב, נטל את הנודות והוציא את הרוח מתוכם וריקם, מיד ניתנו בזויות, כך הקב"ה היו (ימי) [מימי] בראשית מלאים את כל העולם, מה עשה הקב"ה כבש עליהם כביכול [והקוום] לאוקיינוס, כשעמד דורו של אנוש והכעיסו אותו בצלמים אז הוחל לקרא בשם ה' (בראשית ד' כ"ו), אמר הקב"ה יבואו אותם המים שגזרתי עליהם וקיימו את גזירתי ויפרעו מן הדור שביטל גזירתי הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ (עמוס ה' ח' וט' ו'), באותה השעה באו המים והגיעו עד עכו עד יפו, כך עמדו דור הפלגה והכעיסו אותו ופרע מהן הקב"ה במים ויפץ ה' אותם משם (בראשית י"א ח') ויפץ אותם שהפיצם במים אלא שכתב ב' פעמים הקורא למי הים וישפכם אחת דורו של אנוש ואחת דורו של הפלגה, והבריות תומהים לומר אפשר לדבר הזה שבאו המים מן האוקיינוס והגיעו עד עכו עד יפו, והקב"ה משיבן (אוי) [אי] שוטים על דור המגדל אתם תומהין הרי לא כבר היה על דורו של אנוש. מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה אמר הקב"ה עתיד אני ליבש את הים הגדול לפני גליות, מניין, שכן כתיב והחרים ה' את לשון ים מצרים והניף ידו אל הנהר בעים רוחו והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים (ישעיה י"א ט"ו) [ועתיד] לעשותו שבילים לפניהם, מניין, שכן כתיב והיתה מסלה לשאר עמו וגו' (ישעיהו י"א ט"ז), והבריות תומהים לומר אפשר לדבר הזה, והקב"ה משיבם ולא כבר עשיתי כן בעוה"ז כשיצאו ישראל ממצרים, ואשר להיות כבר היה לא גזרתי את הים ועשיתי אותו שבילים לפניהם לגוזר ים סוף לגזרים (תהלים קל"ו י"ג) ושקעתי את רודפיהם בתוכו. והאלהים יבקש את נרדף לעולם הקב"ה אוהב (אני) את הנרדפים ושונא (אני) את הרודפים, ישמעאל רודף את יצחק אחיו ותרא שרה את בן הגר המצרית וגו' (בראשית כ"א ט') שהיה זורק עליו חצים כמתלהלה היורה זקים חצים ומות [וגו'] ואמר הלא מצחק אני (משלי כ"ו י"ח וי"ט) לפיכך הקב"ה אוהב את יצחק, קח נא את בנך (בראשית כ"ב ב') א"ל אברהם אבינו רבש"ע יש לי שני בנים נתתה לי יצחק וישמעאל, א"ל את יחידך (בראשית כ"ב) א"ל רבש"ע שניהם יחידים יצחק יחיד לשרה וישמעאל יחיד להגר, א"ל אשר אהבת (בראשית כ"ב) א"ל וכי יש תחומים במעים לשניהם אני אוהב, א"ל את יצחק (בראשית כ"ב) ליצחק אני אוהב שהוא נרדף, כך עשו רודף אחר יעקב על רדפו בחרב אחיו ושחת רחמיו (עמוס א' י"א) אמר הקב"ה אוהב אני לנרדף ושונא לרודף ואת עשו שנאתי (מלאכי א' ג') אבל יעקב ואוהב את יעקב (מלאכי א' ב'), למה, והאלהים יבקש את נרדף דוד נרדף ושאול רודף אמר הקב"ה אוהב אני לנרדף ושונא אני לרודף קרע ה' את הממלכה ונתנה לרעך (שמואל א' ט"ו כ"ח) לדוד והאלהים יבקש את נרדף, [הרי] בבני אדם שהקב"ה אוהב את הנרדפים מניין אף בעוף ובבהמה, את מוצא בשעה שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות היה משה סבור (שהקב"ה אמר למשה על הקרבנות) שיקריב טווסים או פסיונים או אווזים, ולא אמר לו כך אלא ואם מן העוף עולה קרבנו לה' והקריב מן התורים או מן בני היונה (ויקרא א' י"ד) (וכל אחר הצפור) [ולא צפור אחר] אמר הקב"ה הואיל שהם נרדפים מהם (למבקש) [מבקש] אני קרבן והאלהים יבקש את נרדף שור או כשב או עז.

ר' שמואל [בר נחמן] פתר קרייה בדוד. [בני שלה בן יהודה, ער] אבי לכה - אב ב"ד [של לכה. ולעדה אבי מרשה - אב ב"ד של מרשה]. ומשפחות (יעבץ) בית עבודת הבוץ - זה דוד שהיה עסוק בפרכות, הדא הוא דכתי' ויך אלחנן בן יערי אורגים בית הלחמי (ש"ב כא: יט). אלחנן - שחננו הב"ה. בן יערי - שהיה גדל ביער. אורגים - שהיה עסוק בפרכות. ד"א: אורגים - זו סנהדרין שהיתה גוררת עמו בדברי תורה. ד"א: שהיתה מעלה הלכה [לפניו] והוא אורגה. לבית אשבע - שנשבע לו הב"ה, שנא' כרתי ברית לבחירי [נשבעתי לדוד עבדי] (תהלים פט: ד). ויוקים - שקיים לו את השבועה, שנא' נשבע י"י לדוד אמת לא ישוב ממנה (תהלים קלב: יא). ואנשי כוזבא - [ר' עזריה ור' יוחנן בן חגי,] ר' יצחק בר מריון [בשם ר' יוסי בר' חנינא] (אמר), רובה של סנהדרין משל יהודה היה, שנא' חכלילי עינים מיין (בראשית מט: יב), וכת' והיה אם מעיני העדה (במדבר טו: כד). [ולבן שנים מחלב (בראשית מט: יב) שהיו סודרין את ההלכה כשנים עד שהיו מוציאין אותה בנקיון כחלב]. ויואש - שנתיאש מן החיים, שנא' תהי נא ידך בי ובבית אבי (דהי"א כא: יז). ושרף - שהזכיר מעשה שרופים, י"י אלקי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם (שם כט: יח). אשר בעלו למואב - אשר בא מרות המואביה. וישובי לחם - שהוא מבית לחם. והדברים עתיקים - אמ' ר' סימון, הד"א ויעתק משם ההרה (בראשית יב: ח) המעתיק הרים (איוב ט: ה), ויעתק צור ממקומו (שם יח: ד), שאמר עזרא וכתב זה הייחוס שבדברי הימים, ועתקו בזה המקום והדברים הללו סתומים כאן, ומפורשי' במקום אחר. המה היוצרים - זה בעז ורות. ויושבי נטעים - זה שלמה המלך והזקנים, שהיו דומים לנטע חכמה, והוא בחכמה ובמלכות. וגדרה - זו סנהדרין, שהיו יושבים לפניו על שבעים קתדראות עשויים כגדר, וגודרין דברי תורה. עם המלך במלאכתו ישבו שם - מנין אתה אומר שלא מתה רות המואביה עד שראתה שלמה בן בנה יושב ודן דינן של זונות? שנא' עם המלך במלאכתו ישבו שם, ואומר וישם כסא לאם המלך (מ"א ב: יט) - זו בת שבע. ותשב לימינו (שם) - זו רות המואביה.

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי פָּתַר קְרָאֵי בְּדָוִד, בְּנֵי שֵׁלָה בֶן יְהוּדָה עֵר אֲבִי לֵכָה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל לֵכָה. וְלַעְדָּה אֲבִי מָרֵשָׁה, אַב בֵּית דִּין שֶׁל מָרֵשָׁה. וּמִשְׁפְּחוֹת בֵּית עֲבֹדַת הַבֻּץ, זֶה דָּוִד שֶׁהָיָה עוֹסֵק בַּפָּרֹכֶת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמואל ב כא, יט): וַיַּךְ אֶלְחָנָן, זֶה דָּוִד שֶׁחֲנָנוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בֶּן יַעֲרֵי, בֶּן שֶׁהָיָה גָּדֵל בַּיַּעַר, אֹרְגִים, שֶׁעָסַק בַּפָּרֹכֶת. דָּבָר אַחֵר, אֹרְגִים, שֶׁהָיוּ מַעֲלִין לוֹ אֶת הַהֲלָכָה וְהוּא אוֹרְגָהּ. דָּבָר אַחֵר, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהָיוּ אוֹרְגִין עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. (דברי הימים א ד, כא): לְבֵית אַשְׁבֵּעַ, שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פט, ד): כָּרַתִּי בְּרִית לִבְחִירִי, וְיוֹקִים, שֶׁקִּיֵּם לוֹ הַשְּׁבוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קלב, יא): נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד אֱמֶת לֹא יָשׁוּב מִמֶּנָּהּ. וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא, רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן וְרַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן וְאָמְרֵי לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא עִקַּר סַנְהֶדְּרִין מִשֶּׁל יְהוּדָה, מַאי טַעְמָא שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מט, יב): חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן וּלְבֶן שִׁנַּיִם מֵחָלָב, שֶׁהָיוּ סוֹדְרִין אֶת הַהֲלָכָה בִּשְׁנַיִם, עַד שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין אוֹתָהּ בְּנִקָּיוֹן כְּחָלָב. וְיוֹאָשׁ, שֶׁנִּתְיָאֵשׁ מִן הַחַיִּים (דברי הימים א כא, יז): תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי. וְשָׂרָף, שֶׁהִזְכִּיר מַעֲשֵׂה שְׂרוּפִים, ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל אֲבוֹתֵינוּ. אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב, שֶׁבָּא מֵרוּת הַמּוֹאֲבִיָּה. וְיָשֻׁבִי לָחֶם, שֶׁבָּא מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר זֶה דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אָמַר זֶה בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע שֶׁנִּתְחַזֵּק עִם הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אָמַר זֶה יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל שֶׁנִּטְפַּל עִם יוֹאָשׁ לְבֶדֶק הַבַּיִת. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר זֶה יִרְמְיָה וִיחֶזְקֵאל שֶׁהִתְפַּלְּלוּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁלֹא לְהַחֲרִיב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. הֵמָּה הַיּוֹצְרִים, זֶה בֹּעַז וְרוּת. וְישְׁבֵי נְטָעִים, זֶה שְׁלֹמֹה שֶׁהָיָה דוֹמֶה כְּנֶטַע בְּמַלְכוּתוֹ. וּגְדֵרָה, אֵלּוּ סַנְהֶדְּרִין שֶׁהָיוּ גּוֹדְרִים עִמּוֹ בְּדִבְרֵי תוֹרָה. עִם הַמֶּלֶךְ בִּמְלַאכְתּוֹ יָשְׁבוּ שָׁם, מִכָּאן אָמְרוּ לֹא מֵתָה רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה עַד שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹמֹה בֶּן בְּנָהּ יוֹשֵׁב וְדָן דִּינָן שֶׁל זוֹנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ב, יט): וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ זוֹ בַּת שֶׁבַע, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה.