מלכים א ח:סו מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב, ספרי דאגדתא ואסתר רבה

(דף ט) ודאין מערבין שמחה בשמחה מנא לן אמר רבי יהודה אמר שמואל דכתיב (מ״א ח סו) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו [קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה׳ אלהינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום] ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג ומעבד ז׳ להכא ולהא. אמר רבי פרנך אמר רבי יוחנן אותה שנה לא עשו ישראל יה״כ והיו דואגים ואומרים שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כליה יצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. ומנא לן דאחיל להו דתני (רב) תחליפא (שם) ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם וגומר שהלכו ומצאו נשותיהן בטהרה שמחים שנהנו (כדכתיב שובע שמחות את פניך מהרש״א) מזיו השכינה וטובי לב שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר על כל הטובה שיצתה בת קול ואמרה להם כולכם מזומנין לחיי העולם הבא לדוד עבדו ולישראל עמו בשלמא לישראל עמו דאחיל להו ההוא עון דיום הכיפורים אלא לדוד עבדו מאי היא דאמר רב יהודה אמר רב (חלק וע״ש מהרש״א) בשעה שבקש שלמה להכניס הארון לפני ולפנים דבקו שערים זה בזה אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה פתח ואמר (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד מי זה מלך הכבוד ה׳ עזוז וגבור ה׳ גבור מלחמה ולא נענה כיון שאמר (ד״ה ב ו מב) ה׳ אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה וידעו כל ישראל שמחל הקדוש ברוך הוא לדוד על אותו עון:

רבי יונתן בן עכמאי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי רבי שמעון בן יוחאי איפטור מיניה באורתא בצפרא אתו וקא מפטרי מיניה אמר להו ולא אפטיריתו מינאי באורתא אמרו ליה למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך שיפטר ממנו פעם אחרת. דכתיב (מ״א ח סו) ביום השמיני שלח את העם וגומר וכתיב (דה״ב ז י) ביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם מכאן לתלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר צריך ליפטר ממנו פעם אחרת. אמר ליה לבריה בני אדם הללו אנשים של צורה הן זיל לגבייהו וליברכוך אזל אשכחינהו וקא רמו קראי אהדדי כתיב (משלי ד כו) פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו וכתיב (שם ה ו) אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע לא קשיא כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים (ע״ב) כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. הדור יתבי וקא מבעיא להו כתיב (שם ג) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב (שם ח יא) וכל חפצים לא ישוו בה ואפילו חפצי שמים לא קשיא כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים אמרו ליה מאי בעית הכא אמר להו דאמר לי אבא זיל גבייהו דליברכוך. אמרי לית יהא רעוא דתזרע ולא תחצד תעייל ולא תפיק תפיק ולא תעייל. ליחרוב ביתך וליתיב אושפיזך לבלבל פתורך ולא תחזי לשתא חדתא. כי אתא לגבי אבוה אמר ליה לא מבעיא ברוכי דלא ברכן אלא צעורי צערו לי. אמר ליה מאי אמרו לך. אמר ליה הכי והכי אמרו לי אמר ליה הנך כלהו ברכתא נינהו דתזרע ולא תחצד תוליד בנין ולא לימותו. תעייל ולא תפיק תעייל כלתא ולא לימותו בנך וליסקן לבי נשייהו. תפיק ולא תעייל תפיק בנתך ולא לימותו גברייהו ולא ליהדרן לותך. ליחרוב ביתך וליתוב אושפיזך דהאי עלמא אושפיזא וההוא עלמא ביתא דכתיב (תהלים מט יב) קרבם בתימו לעולם אל תקרי קרבם אלא קברם. לבלבל פתורך בבני ובבנתא. ולא תחזי שתא חדתא דלא תמות אתתך ולא תנסיב אנתתי אחריתי:

ב וּדְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, מְנָא לָן? (אמר רבי יהודה, אמר שמואל) דִּכְתִיב: (מלכים א ח׳:ס״ה) "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה בָּעֵת הַהִיא אֶת הֶחָג, וְכָל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ, [קָהָל גָּדוֹל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד נַחַל מִצְרַיִם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת יָמִים, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם"], וְאִם אִיתָא דִּמְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה, אִיבָּעִי לֵיהּ לְמִינְטַר עַד הֶחָג, וּמֶעֱבַד שִׁבְעָה לְהָכָא וּלְהָכָא! וְדִילְמָא מִינְטַר לָא נַטְרִינָן, (עד החג) וְהֵיכָא דְּאִיתְרַמִי עַבְדִינָן? אִיבָּעִי לֵיהּ לְשִׁיּוּרֵי פּוּרְתָּא. שִׁיּוּרֵי בְּבִנְיַן הַבַּיִּת, לָא מְשַׁיְּרִינָן! אִיבָּעִי לֵיהּ לְשִׁיּוּרֵי בְּאַמָּה כַּלְיָא־עוֹרֵב. אַמָּה כַּלְיָא־עוֹרֵב, נַמִּי צֹרֶךְ בִּנְיַן [הַבַּיִת] הוּא! אֶלָּא, מִדִּמְיַתַּר לֵיהּ קְרָא, מִכְּדִי כְּתִיב: "אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם", "שִׁבְעָה יָמִים וְשִׁבְעָה יָמִים" לָמָה לִי? שְׁמַע מִינָהּ: הַנֵי לְחוּד וְהַנֵי לְחוּד! אָמַר רַבִּי פַּרְנָךְ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתָהּ שָׁנָה לֹא עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל יוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהָיוּ דּוֹאֲגִים וְאוֹמְרִים: שֶׁמָּא נִתְחַיְּבוּ שׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל כְּלָיָה. יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כֻּלְּכֶם מְזֻמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם־ הַבָּא. מַאי דָּרוּשׁ? [אָמְרוּ] קַל־וָחֹמֶר: וּמַה מִּשְׁכָּן, שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם, וְקָרְבַּן יָחִיד, דּוֹחֶה שַׁבָּת דְּאִסּוּר סְקִילָה, בֵּית הַמִּקְדָשׁ, דִּקְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם, וְקָרְבַּן צִבּוּר, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים (דאיסור) דְּעָנוּשׁ] כָּרֵת, לֹא כָּל־שֶׁכֵּן! אֶלָּא אַמַּאי הָיוּ דּוֹאֲגִים? הָתָם, צֹרֶךְ גָּבוֹהַּ, הָכָא, צֹרֶךְ הֶדְיוֹט. (ואכתי) הָכָא נַמִּי, (ביום הכפורים) מֵיעֲבַד נֵיעַבְדוּהָ, מֵיכַל לָא נֵכְלוּ וְלָא נִשְׁתּוּ? אֵין שִׂמְחָה בְּלֹא אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וּמִשְׁכָּן, דְּדָחִי שַׁבָּת, מְנָא לָן? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: (במדבר ז׳:י״ב) "בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי", דִּילְמָא (ראשון לקרבנות) 'שְׁבִיעִי' לְקָרְבָּנוֹת? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: אָמַר קְרָא: (שם) "בְּיוֹם עַשְׁתֵּי עָשָׂר יוֹם", מַה 'יּוֹם' כֻּלּוֹ רָצוּף, אַף עַשְׁתֵּי עָשָׂר, [כֻּלָּם] רְצוּפִין, וְדִילְמָא, יָמִים הָרְאוּיִים? כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא: (שם) "בְּיוֹם שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם", מַה 'יּוֹם', כֻּלוֹ רָצוּף, אַף שְׁנֵים עָשָׂר יָמִים, כֻּלָּם רְצוּפִים. דִּילְמָא הָכָא נַמִּי (בראויין) [בְּיָמִים הָרְאוּיִין]? אִם כֵּן, תְּרֵי קְרָאֵי לָמָּה לִי? וּמִקְדָּשׁ, דְּדָחִי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מְנָא לָן? אִילֵימָא מִדִּכְתִיב: (מלכים א ח׳:ס״ה) "אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם", וְדִילְמָא יָמִים הָרְאוּיִים? גָּמַר 'יוֹם' 'יוֹם' מֵהָתָם. יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כֻּלְּכֶם מְזֻמָּנִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וּמְנָא לָן דְּאַחִיל לְהוּ? דְּתָנִי (רב) תַּחְלִיפָא: (מלכים א ח׳:ס״ו) "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרְכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם [שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ". 'לְאָהֳלֵיהֶם'], שֶׁהָלְכוּ וּמָצְאוּ נְשׁוֹתֵיהֶן בְּטָהֳרָה. 'שְׂמֵחִים', שֶׁנֶּהֱנוּ מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. 'וְטוֹבֵי לֵב', שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נִתְעַבְּרָה אִשְׁתּוֹ בְּבֶן זָכָר. "עַל כָּל הַטּוֹבָה", שֶׁיָּצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה לָהֶם: כֻּלְּכֶם מְזֻמָּנִין לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. "לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", בִּשְׁלָמָא "לְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ", דְּאַחִיל לְהוּ הַהוּא עֲוֹן דְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֶלָּא "לְדָוִד עַבְדּוֹ", מַאי הִיא? דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁבִּקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהַכְנִיס הָאָרוֹן (לפני ולפנים) [לַמִּקְדָּשׁ], דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָּזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע רְנָנוֹת וְלֹא נַעֲנָה, פָּתַח וְאָמַר: (תהילים כ״ד:ז׳-ח׳) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד. מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' עִזּוּז וְגִבּוֹר, ה' גִּבּוֹר מִלְחָמָה", וְלֹא נַעֲנָה, (הדר ואמר: "שאו שערים ראשיכם, ושאו פתחי עולם, ויבא מלך הכבוד. מי הוא זה מלך הכבוד? ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה". ולא נענה) כֵּיוָן שֶׁאָמַר: (ד"ה ב ו) "ה' אֱלֹהִים, אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵּי דָּוִיד עַבְדֶּךָ", מִיָּד נַעֲנָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, נֶהֶפְכוּ פְּנֵי שׂוֹנְאֵי דָּוִד כְּשׁוּלֵי קְדֵרָה, וְיָדְעוּ כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁמָּחַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדָוִד עַל אוֹתוֹ עָוֹן.