וַיָּ֨קֶם אֱלֹהִ֥ים לוֹ֙ שָׂטָ֔ן אֶת־רְז֖וֹן בֶּן־אֶלְיָדָ֑ע אֲשֶׁ֣ר בָּרַ֗ח מֵאֵ֛ת הֲדַדְעֶ֥זֶר מֶֽלֶךְ־צוֹבָ֖ה אֲדֹנָֽיו׃
שיר השירים רבה
דָּבָר אַחֵר, שִׁיר הַשִּׁירִים, רַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי יְהוּדָה, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר שִׁיר חַד, הַשִּׁירִים תְּרֵין, הָא תְּלָתָא. וְרַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אֲמַר שִׁיר הַשִּׁירִים כֻּלָּהּ חַד, וְאִלֵּין תַּרְתֵּין אָחְרָנְיָאתָא מָה אַתְּ עָבֵד לוֹן, שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לִשְׁלֹמֹה, וְחַד מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד, סָבְרִין מֵימַר דָּוִד אֲמָרָן, וְאַתְּ תּוֹלֶה בְּדָוִד, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ד, ד): כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ, אֶלָּא מַה שִּׁיר הַשִּׁירִים שְׁלֹמֹה אֲמָרָהּ וְתָלָה אוֹתָהּ בְּדָוִד. כְּשֶׁתִּמְצָא אוֹמֵר כָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל אוֹתוֹ הָאִישׁ מְשֻׁלָּשִׁין הָיוּ, שָׁלשׁ מַעֲלוֹת עָלָה שְׁלֹמֹה, בַּמַּעֲלָה הָרִאשׁוֹנָה כְּתִיב (מלכים א ה, ד): כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר. בְּמַעֲלָה שְׁנִיָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה, א): וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל. בְּמַעֲלָה שְׁלִישִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כט, כג): וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ. אָמַר רַבִּי יִצְחָק וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לֵישֵׁב עַל כִּסֵּא ה', אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ (דברים ד, כד): כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה הוּא, וּכְתִיב (דניאל ז, י): נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק וגו', וּכְתִיב (דניאל ז, ט): כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה', אֶלָּא מַה כִּסְּאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, אַף כִּסְּאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. מַה כִּסֵּא ה' דָּן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה, אַף כִּסֵּא שְׁלֹמֹה דָּן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה, וְאֵי זֶה הוּא, זֶה דִינִין שֶׁל זוֹנוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ג, טז): אָז תָּבֹאנָה שְׁתַּיִם נָשִׁים, מִי הָיוּ, רַב אָמַר רוּחוֹת הָיוּ, וְרַבָּנָן אָמְרִין יְבָמוֹת הָיוּ. רַבִּי סִימוֹן בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר זוֹנוֹת מַמָּשׁ הָיוּ וְהוֹצִיא דִינָן בְּלֹא עֵדִים וְהַתְרָאָה. שָׁלשׁ יְרִידוֹת יָרַד שְׁלֹמֹה, יְרִידָה רִאשׁוֹנָה, מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ גָּדוֹל מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, נִתְמַעֲטָה מַלְכוּתוֹ וְלֹא הָיָה מֶלֶךְ אֶלָּא עַל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי א, א): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. יְרִידָה שְׁנִיָּה, מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, נִתְמַעֲטָה מַלְכוּתוֹ וְלֹא הָיָה מֶלֶךְ אֶלָּא עַל יְרוּשָׁלַיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (קהלת א, יב): אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָיִם. יְרִידָה הַשְּׁלִישִׁית, מֵאַחַר שֶׁהָיָה מֶלֶךְ עַל יְרוּשָׁלַיִם, נִתְמַעֲטָה מַלְכוּתוֹ וְלֹא הָיָה מֶלֶךְ אֶלָּא עַל בֵּיתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ז): הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה, (שיר השירים ג, ח): כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב, וַאֲפִלּוּ עַל מִטָּתוֹ לֹא הָיָה מֶלֶךְ, שֶׁהָיָה מְפַחֵד מִן הָרוּחוֹת. שְׁלשָׁה עוֹלָמוֹת רָאָה, רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי חוּנְיָא, רַבִּי יוּדָן אָמַר, מֶלֶךְ, הֶדְיוֹט, וּמֶלֶךְ. חָכָם, טִפֵּשׁ, וְחָכָם. עָשִׁיר, עָנִי, וְעָשִׁיר. מַה טַּעַם (קהלת ז, טו): אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי, לֵית בַּר נָשׁ מְתַנֵּי אוּנְקִי דִּידֵיהּ אֶלָּא בִּשְׁעַת רַוְחֵיהּ. רַבִּי חוּנְיָא אָמַר, הֶדְיוֹט, מֶלֶךְ, וְהֶדְיוֹט. טִפֵּשׁ, חָכָם, וְטִפֵּשׁ. עָנִי, עָשִׁיר, וְעָנִי. מַה טַּעַם אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, הָיִיתִי הֲוֵינָא כַּד הֲוֵינָא, בְּרַם כְּעָן לֵית אֲנָא. שָׁלשׁ, עֲבֵרוֹת עָבַר, הִרְבָּה לוֹ סוּסִים, הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים, הִרְבָּה לוֹ כֶּסֶף וְזָהָב, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ט, כז): וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת הַכֶּסֶף בִּירוּשָׁלַיִם כַּאֲבָנִים, וְלֹא הָיוּ נִגְנָבוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אַבְנֵי עֶשֶׂר אַמּוֹת וְאַבְנֵי שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת. תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אֲפִלּוּ מִשְׁקָלוֹת שֶׁהָיוּ בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁל זָהָב הָיוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב ט, כ): אֵין כֶּסֶף נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא, א): וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה וגו' מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא תָבֹאוּ בָהֶם וְהֵם לֹא יָבֹאוּ בָכֶם וגו', רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר עַל שֵׁם (דברים ז, ג): לֹא תִתְחַתֵּן בָּם, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר לְאַהֲבָה, אַהֲבָה מַמָּשׁ לִזְנוּת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר כְּתִיב (נחמיה יג, כו): גַּם אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה בּוֹעֲלָן כְּשֶׁהֵן נִדּוֹת וְלֹא הָיוּ מוֹדִיעוֹת אוֹתוֹ. רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא אוֹמֵר לְאַהֲבָה, לְהַאֲהִיבָן לְאָהֳבָן וּלְקָרְבָן וּלְגַיְּרָן וּלְהַכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, נִמְצֵאתָ אוֹמֵר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אָמְרוּ דָּבָר אֶחָד, רַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא פָּלִיג אַתְּלָתֵיהוֹן. שְׁלשָׁה שְׂטָנִים נִזְדַּוְּגוּ לוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א יא, יד): וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה אֵת הֲדַד הָאֲדֹמִי, וּכְתִיב (מלכים א יא, כג): וַיָּקֶם אֱלֹהִים לוֹ שָׂטָן אֶת רָזוֹן בֶּן אֶלְיָדָע, וּכְתִיב (מלכים א יא, כה): וַיְהִי שָׂטָן לְיִשְׂרָאֵל כָּל יְמֵי שְׁלֹמֹה. הִרְבָּה לוֹ סוּסִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א י, כט): וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה. שָׁלשׁ מְשָׁלוֹת אָמַר (משלי א, א): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. (משלי י, ט): מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה בֶּן חָכָם יְשַׂמַח אָב, (משלי כה, א): גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה. שְׁלשָׁה הֲבָלִים אָמַר (קהלת א, ב): הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת וגו', הֲבֵל חַד, וַהֲבָלִים תְּרֵין, הָא תְּלָתָא. שְׁלשָׁה שִׁירִים אָמַר: שִׁיר חַד, הַשִּׁירִים תְּרֵין, הָא תְּלָתָא. שְׁלשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ: יְדִידְיָה, שְׁלֹמֹה, קֹהֶלֶת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר הַנְהוּ תְּלָתָא, אָגוּר, יָקֶה, לְמוּאֵל, אִיתִיאֵל, הָא שִׁבְעָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן וְעִקַּר אַוְתֶנְטִיָּה שֶׁלָּהֶן, יְדִידְיָה, קֹהֶלֶת, שְׁלֹמֹה. מוֹדֶה רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּאֵלּוּ אַרְבָּעָה שֶׁנִּתּוֹסְפוּ לוֹ וְנִתְכַּנָּה בָּהֶן, הֵן צְרִיכִין לְהִדָּרֵשׁ: אָגוּר, שֶׁאָגוּר דִּבְרֵי תוֹרָה. בִּן יָקֶה, בֶּן שֶׁהֵקִיאָה לְשָׁעָה, כַּסֵּפֶל הַזֶּה שֶׁנִּתְמַלֵּא בְּשַׁעְתּוֹ וְנִשְׁפַּךְ בְּשַׁעְתּוֹ, כָּךְ לָמַד שְׁלֹמֹה תּוֹרָה בְּשַׁעְתָּהּ וּשְׁכֵחָהּ בְּשַׁעְתָּהּ. לְמוּאֵל, שֶׁנָּם לָאֵל בְּכָל לִבּוֹ, אָמַר יָכוֹל אֲנִי לְהַרְבּוֹת וְלֹא לַחֲטוֹא. לְאִיתִיאֵל, לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל, אִיתִיאֵל, אִתִּי אֵל וְאֻכָל. שְׁלשָׁה סְפָרִים כָּתַב: מִשְׁלֵי, וְקֹהֶלֶת, שִׁיר הַשִּׁירִים. אֵי זֶה מֵהֶן כָּתַב תְּחִלָּה, רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי יוֹנָתָן, רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר מִשְׁלֵי כָּתַב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ שִׁיר הַשִּׁירִים, וְאַחַר כָּךְ קֹהֶלֶת, וּמַיְתֵי לָהּ מֵהַאי קְרָא (מלכים א ה, יב): וַיְדַבֵּר שְׁלשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל, מָשָׁל זֶה סֵפֶר מִשְׁלֵי, וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף, זֶה שִׁיר הַשִּׁירִים, וְקֹהֶלֶת בַּסּוֹף אָמַר. מַתְנְיָיתָא דְרַבִּי חִיָּא רַבָּה פְּלִיגָא עַל הָדֵין שְׁמַעְתָּא, מַתְנִיתָּא אָמְרָה שְׁלָשְׁתָּן כָּתַב כְּאַחַת, וּשְׁמַעְתָּא אָמְרָהּ כָּל חַד וְחַד בִּפְנֵי עַצְמוֹ. תָּנֵי רַבִּי חִיָּא רַבָּה רַק לְעֵת זִקְנַת שְׁלֹמֹה שָׁרְתָה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמַר שְׁלשָׁה סְפָרִים: מִשְׁלֵי, וְקֹהֶלֶת, וְשִׁיר הַשִּׁירִים. רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר שִׁיר הַשִּׁירִים כָּתַב תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מִשְׁלֵי, וְאַחַר כָּךְ קֹהֶלֶת, וּמַיְתֵי לָהּ רַבִּי יוֹנָתָן מִדֶּרֶךְ אֶרֶץ, כְּשֶׁאָדָם נַעַר אוֹמֵר דִּבְרֵי זֶמֶר, הִגְדִיל אוֹמֵר דִּבְרֵי מְשָׁלוֹת, הִזְקִין אוֹמֵר דִּבְרֵי הֲבָלִים. רַבִּי יַנַּאי חָמוּי דְּרַבִּי אַמֵּי אָמַר הַכֹּל מוֹדִים שֶׁקֹּהֶלֶת בַּסּוֹף אֲמָרָהּ.
סדר עולם רבה
והימים אשר מלך שלמה [בירושלם] על [כל] ישראל ארבעים שנה (מלכים א יא מב), רחבעם בנו י"ד שנה, אביה בנו ג' שנים, ובשנת כ' לירבעם מלך אסא, כי בן ארבעים ואחת שנה רחבעם במלכו ושבע עשרה שנה מלך בירושלם (דברי הימים ב יב יג), הוי כמה ראהו דוד שנה אחת, ועשה את התורה הוא (ובניו) ,ועמו] שנים שלש, וברביעית מרדו, שנאמר כי הלכו בדרך דויד ושלמה (שנים) [לשנים] שלוש (שם יא יז), וברביעית מרדו במקום, שנאמר ויהי כהכין מלכות רחבעם וכחזקתו עזב את תורת ה' וגו' (שם יב א), וגם קדש היה בארץ וגו' (מלכים א יד כד), ויהי בשנה החמישית למלך רחבעם עלה שישק וגו' כי מעלו בה', באלף ומאתים וגו', ויקח את אצרות בית ה' וגו' (דברי הימים ב יב), וירדף אביה אחרי ירבעם וגו', ולא עצר כח ירבעם וגו' (שם יג), ואין אתה יודע מי הוא שנגפו, אמור הרי ירבעם קבר את אביה, ומפני מה (לא) נגפו (המלך), שהיה עומד ומחסד את ישראל, ואומר להם ועמכם עגלי זהב אשר עשה לכם וגו' (שם יג ח), והוא אז לכד את בית אל, וראה את עגל הזהב והניחו, לפיכך נגפו הקב"ה, אסא מלך ארבעים ואחת שנה, בימיו שקטה הארץ עשר שנים (שם יג כג), בשנת חמש עשרה לאסא, בא זרח הכושי, והחזיר לאסא את כל הבזה אשר בזז שישק מלך מצרים מירושלם ונטלה אסא, היא שנת ל"ה לשלמה משמת, ויקם (ה') [אלהים לו] שטן (לישראל) את (רצין) [רזון] בן אלידע (מלכים א יא כג), ירבעם מלך כ"ב שנה, נדב בנו שתי שנים, בשנת שלש לאסא מלך יהודה מלך בעשא בן אחיה על [כל] ישראל [בתרצה] (כ"ב) [עשרים וארבע] שנה (שם טו לג), בשנת שלשים ושש למלכות אסא עלה בעשא מלך ישראל על (ירושלם) [יהודה] וגו' (דברי הימים ב טז א), אפשר לומר כן, והלא אסא קבר את בעשא בשנת כ"ו למלכותו, ומה תלמוד לומר לאסא, כנגד ל"ו שנה שנתחתן שלמה בבת פרעה מלך מצרים, וכנגד ל"ו שנה שנגזרה על מלכות בית דוד שתחלק, ובאחרונה עתידה שתחזור להם, וכנגד ל"ו שנה שנגזרה למלכי ארם להיות שטן לישראל, ובאחרונה יפלו ביד בית דוד, לכך נאמר בשנת שלשים ושש למלכות אסא, בשנת שש עשרה לאסא, מאחר שנפל בידו זרח הכושי, היא שנת ל"ו שנה לשלמה משמת, באותה שעה כרתו ברית מלך ישראל ומלך ארם, לעלות ולהתגרות באסא, וקלקל אסא, ויצא אסא כסף וזהב וגו', ברית ביני ובינך וגו', וישמע בן הדד וגו', ויהי כשמע בעשא ויחדל וגו', ובעת ההיא בא חנני וגו', הלא הכושים והלובים וגו', כי ה' וגו', (שם), ולא זזו למלכי ארם להיות שוטנים לישראל עד מות אחז, ובימי אחז כרתו ברית מלך ישראל ומלך ארם, לעלות ולהתגרות עם אחז, ולא היתה זכות ביד אחז שיפלו בידו, ונפלו שניהם ביד תגלת פלאסר מלך אשור:
תנחומא בובר
זה ספר תולדות אדם (בראשית ה א).ילמדנו רבינו מהו שיבטל אדם מפריה ורביה בזמן שאין לו בנים, כך שנו רבותינו, לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים, בית שמאי אומרים שנים זכרים, ובית הלל אומרים זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם (שם שם ב), מאי טעמייהו דבית שמאי, כנגד קין והבל, מאי טעמייהו דבית הלל כנגד אדם וחוה. אמר ר' סימון מאה ושלשים שנה נפרש אדם מחוה אשתו, כיון שנהרג הבל, אמר אדם מה אני מוליד בנים והם הולכים למאירה, מה היה עושה, אמר ר' סימון רוחות נקבות באות אצלו ומתחממות ממנו, שכן אמר הקב"ה לדוד, הנה בן נולד לך (והוא) [הוא] יהיה איש מנוחה (דה"א כב ח), אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן (ש"ב ז יד), אימתי כשיעסוק בתורה, אבל בהניה אותי והלך בדרכי לבו אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם (שם), מאי בשבט אנשים, זה הדד ורזון בן אלידע, שנאמר (ויקם שטן לשלמה) [ויקח אלהים לו שטן את רזון בן אלידע (מ"א יא כג)], [ובנגעי בני אדם] ואין נגעי אלא המזיקין, שנאמר ונגע לא יקרב באהלך (תהלים צא י), להודיעך שכל ק"ל שנה שפירש אדם מחוה, היה הרוחות באות אצלו ומתחממות ממנו, ומוליד מזיקין, באותה שעה אמר הקב"ה אני לא בראתי את עולמי אלא לפריה ורביה, שנאמר לא תהו בראה לשבת יצרה (ישעיה מה יח), מה עשה הקב"ה, נתן תאותה של חוה בלבו של אדם, ושימש עמה וילדה שת, שנאמר ויחי אדם מאה ושלשים שנה ויולד בדמותו (בצלמו) [כצלמו] (בראשית ה ג), כיון שנולד שת, אמר אדם לבניי הראשונים לא הייתי מיחס, למה שהיו למאירה, אבל לזה אני מיחס, מפני שהוא ראש תולדות, מנין ממה שקראו בענין, זה ספר תולדות וגו'.