מלכים א יח:ג מדרש: אוצר מדרשים, עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב ומדרש תנחומא

מה צעקה אל אלישע לאמר? אמרה לו רבי פרנס בני, שהבן פורע שטר על אביו שהוא ערב בו, ואם אין אתה מפרנסם הולכת אני לבית הקברות ואומרת כדרך שאמר יעקב, שנאמר למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מה׳ ומאלהי משפטי יעבור. מהו "לאמר" ? אמרה לפניו רבש"ע בעלי לא לווה אלא לך שאתה לווה ופורע באמונה, שנאמר מלוה ה׳ חונן דל. ועבדך אישי מת, ולמה היא מזכרת את בעלה? אמרה לפניו רבש״ע אם מתים לאשה אביה ואמה סומכת על בעלה, מת בעלה על מי תסמוך? אם עשירה היא סומכין אותה לפי עשרה, ומי מכניס אלמנה ושני בניה בתוך ביתו? ואפילו אביה ואמה עצבים בה מפני בניה? לפיכך מזכרת מיתת בעלה, ד״א צעקה, וצעקה מאתים ושבעים ואחת פעמים, שכן לאמר בגימטריא. והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, כיון שהלכה לבית הקברות היתה קורא "ירא אלהים!" והיו כל המתים מתרגשין ואומרים למי את קורא ירא אלהים? ארבעה נקראו ירא אלהים, ואלה הן אברהם ויוסף ועובדיה ואיוב. אם לאברהם את קורא אינו פנוי לו שהוא ושטן עומדים בדין, אם ליוסף את קורא אינו פנוי לו שהוא ואחיו עומדים בדין שמכרו אותו, ואם לאיוב את קורא אינו פנוי לו שחרב את ביתו ומתו בניו ועומד הוא ושטן בדין. אמרה להם איני קורא אלא מי שקוראין בו ירא את ה׳ מאד (עי' מ״א י״ח ג׳). כיון שהכירו בה שאשת עובדיה היא הלכה ונטלה עפר וזרקה על ראשה ומתפלשת בעצמה ואמרה לו בעלי! בעלי חובך מבקשים חובך ובאו לגבות שני בניך בחוב שלהם, ולא כך אמרתי לך בשעת פרידתך מה יהיה על זרעיך, ואמרת לי כך הבטיחני הקב״ה עזבה יתומיך אני אחיה אותם ואלמנותיך עלי תבטיחו, ועכשיו בניך הקדושים היאך גדלו בבית אחאב ואיזבל! ואף בניו פשטו ידיהם ואמרו קבלינו אבא קבלינו אבא! שאין עוזר לנו. לכן יצאת בת קול ואמרה לה לכי אצל אלישע, הלכה אצלו היא ובניה בשקן, מניחים ידיהם על ראשם, כיון שראה אלישע הכיר בה שמקבר בעלה היא ובניה באין, אמר לה כלום יש דבר לאותו צדיק בביתו? אמרה לו לא. אמר לה כלום מברכים על שולחן ריקם? אמרה לו יש כלי שמן ויש בו לחלוחית של שמן, אמר לה תנוח דעתך שהנחת דעתי, אין הברכה מצויה אלא בשמן, ואף באהל מועד אין מדליקין אלא בשמן זית, ואף מלכים אינן נמשחים אלא בשמן, ואף משוח מלחמה לא נמשח אלא בשמן, אמר לה לכי ושאלי לך כלים ומי שיש לו כלים הוא ישאילך, שנאמר וה׳ נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, והלכה ושאלה. באתה ואמרה לו נטלתי כלים משבפנים, אמר לה שאלי לך משבחוץ. מהו מבחוץ? כלים שמכניסין בהם כלים נקובים ואסיכין שאינן מתוקנים, ואם תמה אתה על דבר זה, בא וראה שברא הקב״ה חתן מן העפר וכלה מן העצם. הלכה ושאלה, אמר לה תכנסי וסגרי הדלת בעדך והניחי כלים תחת אותו כלי, אמרה לו יעשה דבר בפרהסיא וידעו הכל שנעשה נס לאלמנה. אמר לה בעלך לא כלכל אלא בצנעה. הלכה וסגרה הדלת בעדה. מהו והם מגישים אליה והיא מוצקת? שנתמלאו כל הכלים שמן. וכיון שכלו אמרה לבנה הגישה אלי עוד כלי ויאמר אליה אין עוד כלי. והלא שני בנים היו לה האחד להיכן הלך? לשאול כלים מן החוץ, כיון שבא ואמר אין עוד כלי, שמע ״עמוד השמן״ ועמד שנאמר ויעמוד השמן. ותבא ותגד לאיש האלהים, ראוי לומר ותבא ותאמר לאיש האלהים מהו ותגד? שבאתה להגיד נסיה, אמר לה לכי מכרי את השמן ושלמי את נשייך. אמרה לו שמא יאמרו בית אחאב שלנו הוא. אמר לה מי שסתם פי הכלבים במצרים הוא יסתום פי של בית אחאב. אמרה לו שמא צריך תרומה ומעשר (לתרום מהשמן) אמר לה בעלך לא כלכל אלא בלחם ומים זה אינו צריך תרומה ומעשר. אף אליהו לא ברכם אלא בשמן שנאמר כה אמר ה׳ כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר. ואומר ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.

כתיב (מ״א יח ג) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית ועובדיהו היה ירא את ה׳ מאד מאי קאמר אמר רבי יצחק הכי א״ל ביעקב כתיב (בראשית ל כז) נחשתי ויברכני ה׳ בגללך וביוסף כתיב (שם לט ה) ויברך ה׳ את בית המצרי בגלל יוסף וביתיה דההוא גברא לא קא מבריך שמא לא ירא אלהים הוא יצאת בת קול ואמרה ועובדיהו היה ירא את ה׳ מאד וביתו של אחאב אינו מזומן לברכה. אמר רבא גדול שנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם אבינו דאילו באברהם לא כתיב מאד ובעובדיה כתיב מאד. וא״ר יצחק מפני מה זכה עובדיה לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה דכתיב (מ״א יח ד) ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה׳ ויקח עובדיה מאה נביאים ויחביאם חמשים חמשים איש במערה מ״ש חמשים חמשים א״ר אלעזר מיעקב למד שנאמר (בראשית לב ט) והיה המחנה הנשאר לפליטה ר׳ אבהו אמר לפי שלא היתה המערה מחזקת יתר מחמשים איש:

עא כְּתִיב: "וַיִּקְרָא אַחְאָב אֶל עֹבַדְיָהוּ אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת, וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד" (מלכים א י״ח:ג׳), מַאי (אמר ליה) [קָאָמַר קְרָא]? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: הָכִי אָמַר לֵיהּ: בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: (בראשית ל׳:כ״ז) "נִחַשְׁתִּי, וַיְבָרֲכֵנִי ה' בִּגְלָלֶךָ", וּבְיוֹסֵף כְּתִיב: (שם לט) "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף". וּבֵיתֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא, לָא (קא) [הֲוָה] מִבְרִיךְ, שֶׁמָּא לֹא יְרֵא אֱלֹהִים (הוא) [אַתָּה]? יָצְתָה בַּת־קוֹל וְאָמְרָה: "וְעֹבַדְיָהוּ הָיָה יָרֵא אֶת ה' מְאֹד, וּבֵיתוֹ שֶׁל אַחְאָב אֵינוֹ מְזֻמָּן לִבְרָכָה". אָמַר (רבא) [רַבִּי אַבָּא]: גָּדוֹל שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֹבַדְיָה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, דְּאִלּוּ בְּאַבְרָהָם לֹא כְּתִיב 'מְאֹד', וּבְעֹבַדְיָהוּ כְּתִיב 'מְאֹד'. וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִפְּנֵי מַה זָּכָה עֹבַדְיָהוּ לִנְבִיאוּת? מִפְּנֵי שֶׁהֶחְבִּיא מֵאָה נְבִיאִים בַּמְּעָרָה, דִּכְתִיב: (מלכים א י״ח:ד׳) "וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי ה', וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים, וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה" וְגוֹ'. מַאי שְׁנָא, חֲמִשִּׁים אִישׁ? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִיַּעֲקֹב לָמַד, [שֶׁנֶּאֱמַר]: (בראשית ל״ב:ט׳) "וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר: לְפִי (שלא היתה) [שֶׁאֵין] הַמְּעָרָה מַחֲזֶקֶת יוֹתֵר מֵחֲמִשִּׁים. (איש) (עובדיה א׳:א׳) "חֲזוֹן עֹבַדְיָה, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים לֶאֱדוֹם" וְגוֹ'. מַאי שְׁנָא, עֹבַדְיָה לֶאֱדוֹם? אָמַר רַבִּי יִצְחָק: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יָבוֹא עֹבַדְיָה, שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי רְשָׁעִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם, וְיִתְנַבֵּא עַל עֵשָׂו [הָרָשָׁע], שֶׁדָּר בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים וְלֹא לָמַד מִמַּעֲשֵׂיהֶם. אָמַר אֶפְרַיִם מִקְשָׁאָה, תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: עֹבַדְיָה, גֵּר אֲדוֹמִי הָיָה, וְהַיְנוּ דְּאַמְרֵי אִינְשֵׁי: מִינֵיהּ וּבֵיהּ אִבָּא, לֵיזִיל בֵּיהּ נַרְגָּא.