מלכים ב ג:טו מדרש: רות רבה (לרנר), עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב ואיכה רבה

חצות לילה אקום להודות [לך על משפטי צדקך]. (תהלים קיט: סב) א"ר [פנחס בשם ר'] אלעזר [בר' מנחם], כנור ונבל היה תלוי למעלה מראשותיו של דוד [וכיון שהגיע חצות לילה היה עומד ומנגן בהם. אמר ר' לוי, כנור היה תלוי על מטתו של דוד] וכיון שהיה מגיע חצות לילה היה רוח צפונית מנשבת בו, והיה מנגן מאליו, הה"ד והיה כנגן המנגן (מ"ב ג: טו), והיה כנגן במנגן אין כתיב כאן, אלא והיה כנגן המנגן, מאליו היה מנגן. והיה דוד שומע קולו ועומד ועוסק בתורה. והיו כל ישראל אומרים, דרך כל המלכים לעמוד בשלש שעות ואתה חצות לילה. מיד, כל ישראל עומדין ועוסקים בתורה, הוא שדוד אמר, עורה כבודי [עורה הנבל וכנור אעירה שחר] (תהלים נז: ט). אתער יקרי, דלית יקרי קדם יקריה דברייה כלום. אורחא דארעא שחרא מעורר לאינשי, אנא מעורר לשחרא.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו ד״ת וסופו דברי תורה. תחלתו ד״ת דכתיב (קהלת א ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרי דבי רבי ינאי תחת השמש הוא דאין לו. קודם השמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב (שם יב יג) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם. מאי כי זה כל האדם אמר ר׳ אלעזר כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה. רבי אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כולי. שמעון בן עזאי אמר ואמרי לה שמעון בן זומא אומר לא נברא כל העולם כולי אלא לצוות לזה. ומאי דבריו סותרין זה את זה כתיב (שם ז ג) טיב כעס משחוק וכתיב (שם ב ב) לשחוק אמרתי מחולל וכתיב (שם ח) ושיכחתי אני את השמחה וכתיב (שם ב) ולשמחה מה זו עושה. לא קשיא טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקדוש ברוך הוא על הצדיקים בעולם הזה משחוק שמשחק הקב״ה על הרשעים בעוה״ז ולשחוק אמרתי מהולל זה שחוק שמשחק הקב״ה עם הצדיקים בעולם הבא. ושכחתי אני את השמחה זו שמחה של מצוה ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנא׳ (מ״ב ג טו) ועתה קחו לי מנגן וגו׳. אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה. אמר רבא וכן לחלום טוב. איני והאמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות תכוינה שנאמר (שה״ש ה יג) שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר. אל תקרי מור עובר אלא מר עובר אל תקרי שושנים אלא ששנים. לא קשיא הא ברבה הא בתלמיד. ואי בעית אימא הא והא ברבה ולא קשיא הא מקמי דליפתח הא לבתר דפתח כי הא דרבה מקמיה דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא:

מַאי, "כִּי זֶה כָּל הָאָדָם"? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לֹא נִבְרָא, אֶלָּא בִּשְׁבִיל זֶה. רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר: שָׁקוּל זֶה, כְּנֶגֶד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר, וְאַמְרֵי לָהּ שִׁמְעוֹן בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: לֹא נִבְרָא כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֶלָּא לְצֶוֶת לָזֶה. וּמַאי: דְּבָרָיו סוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה? כְּתִיב: (קהלת ז׳:ג׳) "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק", וּכְתִיב: (שם ב) "לִשְחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל". כְּתִיב: (שם ח) "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה", וּכְתִיב: (שם ב) "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה"? לָא קַשְׁיָא, "טוֹב כַּעַס מִשְּׂחוֹק" טוֹב כַּעַס שֶׁכּוֹעֵס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַצַדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה, מִשְּׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל" זֶה שְׂחוֹק שֶׁמְּשַׂחֵק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַבָּא. "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה" זוֹ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" זוֹ שִׂמְחָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל מִצְוָה, לְלַמֶּדְךָ, שֶׁאֵין שְׁכִינָה שׁוֹרָה [לֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת, וְלֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק, וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ, וְלֹא מִתּוֹךְ שִׂיחָה, וְלֹא מִתּוֹךְ דְּבָרִים בְּטֵלִים, אֶלָּא] מִתּוֹךְ דְּבַר שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים ב ג׳:ט״ו) "וְעַתָּה קְחוּ לִי" וְגוֹ'. אָמַר רַב יְהוּדָה: וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה. אָמַר רָבָא: וְכֵן לַחֲלוֹם טוֹב. אֵינִי, וְהָאָמַר רַב גִּידְל, אָמַר רַב: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁיּוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבּוֹ, וְאֵין שִׂפְתוֹתָיו נוֹטְפוֹת מוֹר, תִּכָּוֶינָה. שֶׁנֶּאֱמַר: (שיר השירים ה׳:י״ג) "שִׂפְתוֹתָיו שׁוֹשַׁנִּים נֹטְפוֹת מוֹר עֹבֵר", אַל תִּקְרִי, "מוֹר עֹבֵר", אֶלָּא, "מַר עוֹבֵר". אַל תִּקְרִי, "שׁוֹשַׁנִּים", אֶלָּא, "שֶׁשּׁוֹנִים". לָא קַשְׁיָא, הָא בְּרַבָּהּ, הָא בְּתַלְמִידָא. וְאִי בָּעִית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא, הָא מִקַּמֵּי דְּלִיפְתַּח הָא לְבָתַר דְּפָתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה, מִקַּמֵּיהּ דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנָן, אָמַר מִלְּתָא דִּבְדִיחוּתָא, וּבָדְחֵי רַבָּנָן. לְסוֹף, יָתִיב בְּאֵימָתָא וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.