וַיֹּ֨אמֶר לְגֵיחֲזִ֜י חֲגֹ֣ר מָתְנֶ֗יךָ וְקַ֨ח מִשְׁעַנְתִּ֣י בְיָדְךָ֮ וָלֵךְ֒ כִּֽי־תִמְצָ֥א אִישׁ֙ לֹ֣א תְבָרְכֶ֔נּוּ וְכִֽי־יְבָרֶכְךָ֥ אִ֖ישׁ לֹ֣א תַעֲנֶנּ֑וּ וְשַׂמְתָּ֥ מִשְׁעַנְתִּ֖י עַל־פְּנֵ֥י הַנָּֽעַר׃
עין יעקב
לג [פִּסְקָא. מִחוּי קְרָבָיו וְכוּ'. מַאי "מִחוּי קְרָבָיו"? רַב הוּנָא אָמַר: שֶׁמְּנַקְּבָן בְּסַכִּין. (רב) חִיָּא בַּר רַב אָמַר: שִׁירְקָא דְּמֵעַיָּא, דְּנַפְקָא אַגַּב דּוּחֲקָא דְּסַכִּינָא. אָמַר רַבִּי (אֱלִיעֶזֶר) [אֶלְעָזָר:] מַאי טַעְמָא דְּחִיָּא בַּר רַב? דִּכְתִיב: (ישעיהו ה׳:י״ז) "וְחָרְבוֹת מֵחִים, גָּרִים יֹאכֵלוּ", מַאי מַשְׁמַע? כְּדִמְתַרְגֵּם רַב יוֹסֵף: "וְנִכְסֵיהֶן דִּרְשִׁיעַיָּא, צַדִּיקַיָּא יַחְסְנוּן". (שם) "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם", אָמַר מְנַשְׁיָא בַּר יִרְמְיָה, אָמַר רַב: כַּמְּדֻבָּר בָּם. מַאי "כַּמְּדֻבָּר בָּם"? אָמַר אַבַּיֵּי: "וְחָרְבוֹת מֵחִים, גָּרִים יֹאכֵלוּ"]. אָמַר לֵיהּ רָבָא: בִּשְׁלָמָא, אִי כְּתִיב: (בחרבות) ["חָרְבוֹת"], כִּדְקָאָמַרְתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב: "וְחָרְבוֹת", מִלְּתָא אַחֲרִיתִי הִיא. אֶלָּא [אָמַר רָבָא]: כִּדְרַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב, דְּאָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ אֶת הַמֵּתִים, כְּתִיב הָכָא: "וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם", וּכְתִיב הָתָם: (מיכה ז׳:י״ד) "יִרְעוּ בָשָׁן וְגִלְעָד כִּימֵי עוֹלָם", "בָּשָׁן", זֶה אֱלִישָׁע הַבָּא מִן הַבָּשָׁן, דִּכְתִיב: (דברי הימים א ה׳:י״ב) "וְיַעְנַי וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן", וּכְתִיב: (מלכים ב ג׳:י״א) "פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ". "גִּלְעָד", זֶה אֵלִיָּהוּ, [שֶׁנֶּאֱמַר]: (מלכים א י״ז:א׳) "וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד" [וְגוֹ']. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחֲמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: עֲתִידִין צַדִּיקִים שֶׁיְּחַיּוּ מֵתִים, דִּכְתִיב: (זכריה ח׳:ד׳) "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: עוֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחוֹבוֹת יְרוּשָׁלָיִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ". וּכְתִיב: (מלכים ב ד׳:כ״ט) "וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנַּעַר". עוּלָא רָמִי: כְּתִיב: (ישעיהו כ״ה:ח׳) "בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח", וּכְתִיב: (שם סה) "כִּי הַנַּעַר בֶּן מֵאָה שָׁנָה יָמוּת", לָא קַשְׁיָא, הָא בְּיִשְׂרָאֵל, הָא בְּגוֹיִים [עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים]. וְגוֹיִים [עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים] מַאי בָּעוּ הָתָם? אִין, דִּכְתִיב: (שם סא) "וְעָמְדוּ זָרִים וְרָעוּ צֹאנְכֶם" וְגוֹ'. רַב חִסְדָּא רָמִי: כְּתִיב: (שם כד) "וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה", וּכְתִיב: (שם ל) "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים". (וְגוֹ'.) לָא קַשְׁיָא, כָּאן לָעוֹלָם הַבָּא, כָּאן לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ. וְלִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: אֵין בֵּין הָעוֹלָם הַזֶּה לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ אֶלָּא שִׁעְבּוּד מַלְכֻיּוֹת בִּלְבַד, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אִידִי וְאִידִי לָעוֹלָם הַבָּא, [וְלָא קַשְׁיָא], כָּאן בְּמַחֲנֵה שְׁכִינָה, כָּאן בְּמַחֲנֵה צַדִּיקִים. רָבָא רָמִי: כְּתִיב: (דברים ל״ב:ל״ט) "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", וּכְתִיב: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא", הַשְׁתָּא אַחוּיֵי מְחַיֵּי, אַסּוּיֵי, לֹא כָּל־שֶׁכֵּן! אֶלָּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כְּשֵׁם שֶׁמָּחַצְתִּי אֲנִי אֶרְפָּא, כָּךְ כְּשֶׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה. תָּנוּ רַבָּנָן: "אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה", יָכוֹל מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד, כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: "מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא", מַה מַּכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד, אַף (חיים ומיתה) [מִיתָה וְחַיִּים] בְּאֶחָד. מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים, אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: בַּתְּחִלָּה, מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר, מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא.
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן עתידין צדיקים שיחיו מתים דכתיב (זכריה ח ד) כה אמר ה׳ עד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו וכתיב (מ״ב ד כט) ושמת משענתי על פני הנער:
שמות רבה
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זה שאמר הכתוב (משלי יד, י): לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. מהו כך? אלא, כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח, הלב שמח תחלה, שנאמר: לב יודע מרת נפשו. וכן דוד אמר (תהלים לא, יא): לבי סחרחר עזבני כח ובשמחתי לבי שמח תחלה שנאמר (שם טז, ט): לכן שמח לבי ויגל כבודי. וכן הוא אומר (איכה א, כב): כי רבות אנחותי ולבי דוי. ולעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים ואינו מנחם תחלה אלא הלב, שנאמר (הושע ב, טז): ודברתי על לבה. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זו חנה, שהרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י): והיא מרת נפש, היא לעצמה, כיון שנפקדה לא פקדה האלהים, אלא לעצמה, שנאמר (משלי יד, י): ובשמחתו לא יתערב זר. וכתיב (ש"א ב, א): עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זו השונמית. אימתי? כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז): ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה, כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם שם, כט): וקח משענתי בידך. אמרה לו השונמית (שם שם, ל): חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה, נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים, והחיה אותו. הוי, לב יודע מרת נפשו. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זה דוד, בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו, ושרפו את צקלג, התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו): ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו, לא עשו, אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן, ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם? (דה"א כט, ט): וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, אלו ישראל, שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת, וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים: חס ושלום! כל בן נכר לא יאכל בו. הוי, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר: