מלכים ב ד:ל מדרש: שמות רבה וספרי במדבר

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח, זה שאמר הכתוב (משלי יד, י): לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר. מהו כך? אלא, כשם שהלב מרגיש בצרה שהוא מיצר, כך כשאדם שמח, הלב שמח תחלה, שנאמר: לב יודע מרת נפשו. וכן דוד אמר (תהלים לא, יא): לבי סחרחר עזבני כח ובשמחתי לבי שמח תחלה שנאמר (שם טז, ט): לכן שמח לבי ויגל כבודי. וכן הוא אומר (איכה א, כב): כי רבות אנחותי ולבי דוי. ולעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא כל האיברים ואינו מנחם תחלה אלא הלב, שנאמר (הושע ב, טז): ודברתי על לבה. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זו חנה, שהרבה היתה מצטערת, שנאמר (ש"א א, י): והיא מרת נפש, היא לעצמה, כיון שנפקדה לא פקדה האלהים, אלא לעצמה, שנאמר (משלי יד, י): ובשמחתו לא יתערב זר. וכתיב (ש"א ב, א): עלץ לבי בה' כי שמחתי בישועתך, אני לעצמי שמחתי, אבל אחר לא ישמח עמי. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זו השונמית. אימתי? כשמת בנה ובאתה לקבול לאלישע, ומה כתיב (מ"ב ד, כז): ויגש גיחזי להדפה ויאמר איש האלהים הרפה לה כי נפשה מרה לה, כיון ששלח גיחזי להחיות בנה, ואמר לו (שם שם, כט): וקח משענתי בידך. אמרה לו השונמית (שם שם, ל): חי ה' וחי נפשך, עמדת במסטורין של אלהים מתחלה, נתתה לי בן, אף עכשיו עמוד אתה במסטורין של אלהים, והחיה אותו. הוי, לב יודע מרת נפשו. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, זה דוד, בשעה שירד עם אכיש לסייע אותו, עשה שם שלשה ימים ובאו עמלקים ושבו נשיו ובניו, ושרפו את צקלג, התחיל דוד בוכה, שנאמר (ש"א ל, ו): ותצר לדוד מאד כי אמרו העם לסקלו, לא עשו, אלא הצילו נשותיהן ובניהן ובנותיהן, ובאו לארץ ישראל והעלו את ארון ה' ונתנוהו למקומו. מה כתיב שם? (דה"א כט, ט): וגם דוד המלך שמח שמחה גדולה. דבר אחר: לב יודע מרת נפשו, אלו ישראל, שהיו נתונין במצרים בשעבוד, וכיון שבאו לצאת, וגזר עליהן הקדוש ברוך הוא לעשות פסח, באו המצרים לאכול עמהם. אמר להם האלהים: חס ושלום! כל בן נכר לא יאכל בו. הוי, לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר:

איש – להוציא את הקטן. משמע מוציא את הקטן ואת בן י"ג ויום אחד? הרי אתה דן: נאמר כאן נדר, ונאמר להלן נדר. מה נדר האמור להלן – נדר ונדבה עמו, אף נדר האמור כאן – נדר ונדבה עמו. מכאן אמרו: בן י"ג ויום אחד דבריו קיימים: כי ידור נדר לה' – את שהסמיך נדרו לדבר שאפשר לו – הרי זה נדר, ואם לאו – אינו נדר. או אינו עד שיזכיר לשם? ת"ל לאסור אסר על נפשו, מכל מקום. הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: את שהסמיך את נדרו לדבר שאפשר לו – הרי זה נדר, ואם לאו – אינו נדר. או כשם שהנדרים שוים – כך אף בשבועה? ת"ל לאסור אסר מכל מקום. מה הפרש בין נדרים לשבועה? בנדרים – כנודר בחיי המלך; בשבועה – כנשבע במלך עצמו. אעפ"י שאין ראיה לדבר – זכר לדבר: מלכים ב ב חי ה' וחי נפשך אם אעזבך: לאסור אסר על נפשו – על נפשו הוא אוסר, ואינו אוסר על אחרים. שהיה בדין: ומה אם במקום שאין מפר נדרי עצמו, משנודר – הרי הוא מיפר נדרי עצמו – עד שלא ידור; מקום שמפר נדרי אשתו – משנדרה – אינו דין שיפר נדרי אשתו עד שלא תדור? ת"ל לאסור אסר על נפשו: על נפשו הוא אוסר, ואינו אוסר על אחרים.