מלכים ב ד:לה מדרש: קוהלת רבה ופרקי דרבי אליעזר

סדרא תנינא
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, שֶׁמֶן טוֹב יוֹרֵד, וְשֵׁם טוֹב עוֹלֶה. שֶׁמֶן טוֹב לִשְׁעָתוֹ, וְשֵׁם טוֹב לְעוֹלָם. שֶׁמֶן טוֹב כָּלֶה, וְשֵׁם טוֹב אֵינוֹ כָּלֶה. שֶׁמֶן טוֹב בְּדָמִים, וְשֵׁם טוֹב בְּחִנָם. שֶׁמֶן טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים, וְשֵׁם טוֹב נוֹהֵג בַּחַיִּים וּבַמֵּתִים. שֶׁמֶן טוֹב בָּעֲשִׁירִים, וְשֵׁם טוֹב בָּעֲנִיִּים וּבָעֲשִׁירִים. שֶׁמֶן טוֹב מְהַלֵּךְ מִקִּיטוֹן לַטְרַקְלִין, וְשֵׁם טוֹב הוֹלֵךְ מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּת וּמַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת י, א): זְבוּבֵי מָוֶת יַבְאִישׁ יַבִּיעַ שֶׁמֶן רוֹקֵחַ. שֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמֵּתִים וְאֵינוֹ מַבְאִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ד, לה): וַיַּעַל וַיִּגְהַר עַל הַיֶּלֶד וגו'. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְנִדּוֹחַ, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הַמַּיִם וְאֵינוֹ נִדּוֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה ב, יא): וַיֹּאמֶר ה' לַדָּג וַיָּקֵא אֶת יוֹנָה. שֶׁמֶן טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְנִשְׂרַף, וְשֵׁם טוֹב נוֹפֵל עַל הָאוּר וְאֵינוֹ נִשְׂרָף, דִּכְתִיב (דניאל ג, כו): בֵּאדַיִן נָפְקִין וגו'. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן מָצִינוּ בַּעֲלֵי שֶׁמֶן טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וְיָצְאוּ הֵם שְׂרוּפִין, וּבַעֲלֵי שֵׁם טוֹב נִכְנְסוּ לִמְקוֹם מֵתִים וְיָצְאוּ חַיִּים, נָדָב וַאֲבִיהוּא, נִכְנְסוּ לִמְקוֹם חַיִּים וּמֵתוּ, חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, נִכְנְסוּ לְאַתּוּן נוּרָא וְיָצְאוּ חַיִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וגו'.

הָיָה הַדָּבָר כִּשְׂחוֹק בְּעֵינָיו, וְכָל אָדָם שֶׁהָיָה פּוֹגֵעַ הָיָה אוֹמֵר: ״הֲתַאֲמִין שֶׁהַמַּטֶּה הַזֶּה מְחַיֶּה אֶת הַמֵּת?״ לְפִיכָךְ לֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ עַד שֶׁהָלַךְ הוּא בְּרַגְלָיו וְנָתַן פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו, וְהִתְחִיל מִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאוֹמֵר לְפָנָיו: ״רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים עַל יְדֵי אֲדֹנִי אֵלִיָּהוּ וְהֶחֱיָה אֶת הַמֵּת, כָּךְ יִחְיֶה הַנַּעַר הַזֶּה!״ וְנֶעְתַּר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה״ ״וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים״.

הַמּוֹפֵת הָרְבִיעִי, מִיּוֹם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם לֹא הָיָה אָדָם חוֹלֶה, אֶלָּא בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה אָדָם, אִם בַּדֶּרֶךְ אִם בַּשּׁוּק, וְעָטַשׁ — הָיְתָה נַפְשׁוֹ יוֹצֵאת מִנְּחִירָיו וּמֵת, עַד שֶׁבָּא יַעֲקֹב אָבִינוּ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים עַל זֹאת וְאָמַר לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: ״רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אַל תִּקַּח אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי עַד אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶת בָּנַי וּבְנֵי בֵיתִי״. וְנֶעְתַּר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חוֹלֶה״. וְשָׁמְעוּ כָּל מַלְכֵי הָאָרֶץ וְתָמְהוּ, שֶׁלֹּא הָיָה כָּמוֹהוּ מִיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לְפִיכָךְ חַיָּב אָדָם לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת עֲטִישׁוֹתָיו: ״חַיִּים!״ שֶׁנֶּהְפַּךְ מָוֶת הָעוֹלָם לְאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב מא, י): ״עֲטִישׁוֹתָיו תָּהֶל אוֹר״.