מלכים ב ה:כז מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, אוצר מדרשים ומדרש אגדה

זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ, כַּמָּה בְּנֵי אָדָם אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ, אֵלּוּ שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שְׁלֹשָה מְלָכִים וְאַרְבָּעָה הַדְּיוֹטוֹת. אֵלּוּ הֵן שְׁלֹשָׁה מְלָכִים, יְרָבְעָם וְאַחְאָב וּמְנַשֶּׁה. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שָׁלוֹם, בִּקְּשׁוּ חַכְמֵי הַמִּשְׁנָה לִשְׁנוֹת אַרְבָּעָה מְלָכִים וְלִמְנוֹת שְׁלֹמֹה עִמָּהֶם, אֶלָּא שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמַר, אַל תִּגְעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ (דה״א טז, כב). וְאַף עַל פִּי כֵן חָזְרוּ יוֹם אֶחָד וּבִקְּשׁוּ לִשְׁנוֹת. וְאָתָא אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְלִחֲכָה בְּסַפְסְלֵיהֶם. וְחָזְרָה וְאָמְרָה, הֲמֵעִמְּךָ יְשַׁלְּמֶנָּה כִּי מָאַסְתָּ כִּי אַתָּה תִבְחַר וְלֹא אָנִי וּמַה יָּדַעְתָּ דַּבֵּר (איוב לד, לג). כָּל כָּךְ לָמָּה הָיוּ שׁוֹנִים. עַל שֶׁכָּתוּב בּוֹ, וְהַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה מוֹאָבִיּוֹת עַמֹּנִיּוֹת אֲדֹמִיּוֹת צִדְנִיּוֹת חִתִּיּוֹת, וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה הָרַע בְּעֵינֵי ה' (מ״א יא, א-ו). אַרְבָּעָה הַדְּיוֹטוֹת, בִּלְעָם וְדוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל וְגֵחֲזִי. אַתָּה מוֹצֵא, שֶׁהַלָּלוּ מִפְּנֵי דִּבּוּר פִּיהֶם נִדְחֲפוּ לַגֵּיהִנָּם. בִּלְעָם, עַל יְדֵי לְשׁוֹנוֹ נִדְחַף לַגֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב (במדבר כג, ז). מִן הָרָמִים הָיִיתִי מִמְּחִיצַת הָאָבוֹת, הִנְחַנִי בָּלָק וּזְרָקַנִי לַגֵּיהִנָּם. וְאֵין יַנְחֵנִי אֶלָּא לְשׁוֹן גֵּיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן אָדָם נְהֵה (יחזקאל לב, יח). וְכֵן דּוֹאֵג, עַל לְשׁוֹנוֹ נִטְרַד. אֵימָתַי, בְּשָׁעָה שֶׁבָּרַח דָּוִד לְנוֹב עִיר לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וְקִבְּלוֹ. וְהִרְגִּישׁ שָׁאוּל וְכִנֵּס אֶת כָּל עֲבָדָיו וְאָמַר לָהֶם: יָפֶה אַתֶּם עוֹשִׂין לִי, שֶׁדָּוִד עוֹשֶׂה מַה שֶּׁהוּא מְבַקֵּשׁ, וְאֵין אֶחָד מִכֶּם גִּלָּה אֶת אָזְנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי קְשַׁרְתֶּם כֻּלְּכֶם עָלַי וְאֵין גֹּלֶה אֶת אָזְנִי בִּכְרָת בְּנִי עִם בֶּן יִשַׁי וְאֵין חֹלֶה מִכֶּם עָלַי (ש״א כב, ח). הִתְחִיל דּוֹאֵג לְסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַן דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמֶר, רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב (ש״א כב, ט). וְעַל יָדוֹ נֶהֶרְגוּ חֲמִשָּׁה וּשְׁמֹנִים כֹּהֲנִים נוֹשְׂאֵי אֵפוֹד בָּד, וַאֲחִימֶלֶךְ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב וְגוֹ' (ש״א כב, יט). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּל שֶׁנַּעֲשֶׂה רַחְמָן עַל הָאַכְזָרִי, לַסּוֹף נַעֲשֶׂה אַכְזָר עַל הָרַחְמָנִים. כְּתִיב: וַיַּחְמֹל שָׁאוּל עַל אֲגָג וְעַל מֵיטַב הַצֹּאן וְהַבָּקָר (ש״א טו, ט). וּכְתִיב בְּנֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְאֶת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב (ש״א כב, יט). וְכֵן אֲחִיתֹפֶל, עַל לְשׁוֹנוֹ נִטְרַד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲחִיתֹפֶל רָאָה כִּי לֹא נֶעֶשְׂתָה עֲצָתוֹ וְגוֹ' וַיְצַו אֶל בֵּיתוֹ וַיֵּחָנֵק (ש״ב יז, כג). וְגֵחֲזִי עַל לְשׁוֹנוֹ נִטְרַד וְנִצְטָרֵעַ. בְּשָׁעָה שֶׁנִּצְטָרַע נַעֲמָן וְנִתְרַפֵּא עַל יְדֵי אֱלִישָׁע הַנָּבִיא, הִתְחִיל נַעֲמָן לִתֵּן כֶּסֶף וְזָהָב וְדוֹרוֹנוֹת לֶאֱלִישָׁע, וְלֹא רָצָה לְקַבֵּל עָלָיו. הָיָה גֵּחֲזִי מְשַׁמֵּשׁ לִפְנֵי אֱלִישָׁע. רָאָה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּגָדִים, אָמַר, הִנֵּה חָשַׂךְ אֲדֹנִי אֶת נַעֲמָן הָאֲרַמִּי הַזֶּה מִקַּחַת מִיָּדוֹ אֶת אֲשֶׁר הֵבִיא, חַי ה' כִּי אִם רַצְתִּי אַחֲרָיו וְלָקַחְתִּי מֵאִתּוֹ מְאוּמָה (מ״ב ה, כ). בְּוַדַּאי, מוּמוֹ לָקַח, שֶׁנֶּאֱמַר: וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג (מ״ב ה, כז). לָמָּה, לְפִי שֶׁכָּתוּב, וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים יג, יח), וְהָיָה מֶלֶךְ אֲרָם וְנַעֲמָן שַׂר צְבָאוֹ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, וּכְתִיב: וְלֹא תָּבִיא תּוֹעֵבָה אֶל בֵּיתְךָ (דברים ז, כו). אָמַר רַבִּי פְּדָת, בְּרִית כְּרוּתָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, כָּל מִי שֶׁמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרַע, יִלְקֶה בְּצָרַעַת. מִנַּיִן, מִמַּה שֶּׁקָּרְאוּ בְּעִנְיַן זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע, אֶל תִּקְרֵי הַמְּצֹרָע אֶלָּא הַמּוֹצִיא שֵׁם רָע. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין הַנְּגָעִים בָּאִים עַל הָאָדָם אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע שֶׁמּוֹצִיא מִפִּיו, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת לוֹ, אֶל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ (קהלת ה, ה), אֶל תִּתֵּן רְשׁוּת לְהוֹצִיא דָּבָר מִפִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ, לְהַלְקוֹת אֶת גּוּפְךָ. וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ כִּי שְׁגָגָה הִיא, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עָלֶיךָ, בִּשְׁגָגָה הוֹצֵאתִי הַדִּבּוּר מִפִּי, שֶׁכָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיֵּצֵא מִפִּיךָ, בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים, בֵּין טוֹב בֵּין רַע, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמַע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ (מלאכי ג, טז). וְכֵן בְּמִדַּת פֻּרְעָנִיּוּת, אָמַר דָּוִד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה יָדַעְתָּ שִׁבְתִּי וְקוּמִי בַּנְתָּה לְרֵעִי מֵרָחוֹק (תהלים קלט, ב). וְכֵן אָמַר אִיּוֹב, כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפֹּר (איוב יד, טז). וְאוֹמֵר: עַל שָׁרְשֵׁי רַגְלַי תִּתְחַקֶּה (שם יג, כז). לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ (קהלת ה, ה), אֵלּוּ הַיָּדַיִם וְהַגּוּף שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת וּבִנְגָעִים. דָּבָר אַחֵר, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ לַחֲטִיא אֶת בְּשָׂרְךָ, בְּלָשׁוֹן נָקִי דִּבְּרָה תּוֹרָה, אִם אָמְרָה לְךָ אִשְׁתְּךָ שֶׁהִיא נִדָּה, אֶל תַּחֲטִיא אֶת גּוּפְךָ וְתִגַּע בָּהּ, וְאַל תֹּאמַר לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ הַמְּמֻנֶּה עַל צוּרַת הַוָּלָד שׁוֹגֵג הָיִיתִי וְלֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְחִבֵּל אֶת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, אֵלּוּ הַבָּנִים שֶׁלּוֹקִים בְּצָרַעַת. אָמַר רַב אֶחָא, אִם שִׁמֵּשׁ אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ בִּימֵי נִדָּתָהּ, הַבָּנִים לוֹקִין בְּצָרַעַת. כֵּיצַד, שִׁמֵּשׁ בְּיוֹם רִאשׁוֹן לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן הַנּוֹלָד מֵהֶם לוֹקֶה לְעֶשֶׂר שָׁנִים. שִׁמֵּשׁ עִמָּהּ בְּיוֹם שֵׁנִי לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן לוֹקֶה לְעֶשְׂרִים שָׁנָה. שִׁמֵּשׁ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן לוֹקֶה לִשְׁלֹשִׁים שָׁנָה. שִׁמֵּשׁ בַּיּוֹם הָרְבִיעִי לְנִדָּתָהּ, הַבֵּן לוֹקֶה לְאַרְבָּעִים. בַּיּוֹם הַחֲמִישִׁי לְנִדָּתָהּ, לוֹקֶה לַחֲמִשִּׁים, בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לְנִדָּתָהּ, לוֹקֶה לְשִׁשִּׁים. בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ, לוֹקֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה, כְּנֶגֶד שִׁבְעַת יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִן הָעוֹלָם, עַד שֶׁרוֹאֶה פֵּרוֹתָיו מְקֻלְקָלִים. וְאֵין שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם אֶלָּא שִׁבְעִים שָׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה (תהלים צ, י). זָכָה, לִשְׁמוֹנִים. לְכָךְ אִם שִׁמֵּשׁ אָדָם עִם אִשְׁתּוֹ בְּשִׁבְעָה לְנִדָּתָהּ, הַוָּלָד לוֹקֶה לְשִׁבְעִים שָׁנָה. כִּבְיָכוֹל אוֹמֵר, אֵין הַמְּרִירוּת זוֹ מִשֶּׁלִּי, כְּבָר הַעִידוֹתִי בְךָ וְאָמַרְתִּי לְךָ, זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע. דָּבָר אַחֵר, אַל תִּתֵּן אֶת פִּיךָ וְגוֹ', אִם עָשִׂית בְּזָדוֹן וְתִטְעֶה וְתֹאמַר לְכֹהֵן גָּדוֹל, שֶׁהוּא מַלְאָךְ, בִּשְׁגָגָה עָשִׂיתִי וְתַטְעֶה אוֹתוֹ, לְעַצְמְךָ אַתְּ מַטְעֶה. לָמָּה יִקְצֹף הָאֱלֹהִים עַל קוֹלֶךָ וְגוֹ', אֵלּוּ הַבָּנִים שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת. וּמִנַּיִן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִקְרָא מַלְאָךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַּעַת וְגוֹ' (מלאכי ב, ז).

זאת תהיה תורת המצורע וגו' (ועקרא יד ב). ילמדנו רבינו כמה בני אדם אין להם חלק לעולם הבא. כך שנו רבותינו אלו שאין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא, שלשה מלכים ירבעם אחאב ומנשה. אמר ר' יהודה הלוי בר שלום בקשו חכמי המשנה לשנות ארבעה מלכים ולמנות עמהן שלמה, אלא שיצתה בת קול ואמרה על תגעו במשיחי (תהלים קה טו), ואע"פ כן חזרו יום אחד לשנות, באתה אש מן השמים וליחכה בספסליהם, חזרה ואמרה, המעמך ישלמנה כי מאסת (איוב לד לג), כל כך למה היו שונים, על שכתיב והמלך שלמה אהב נשים נכריות [וגו'], ויעש שלמה הרע בעיני ה' (מ"א יא א ו). וארבעה הדיוטות בלעם ודואג ואחיתופל וגחזי, אתה מוצא שהללו מפני דבור פיהם נתחייבו לגיהנם, בלעם על ידי לשונו נדחף לגיהנם, שנאמר מן ארם ינחני בלק מלך מואב (במדבר כג ז), מן הרמים הייתי, ממחיצת אבות הייתי, ינחני בלק וזרקני לגיהנם, ואין ינחני אלא גיהנם, שנאמר בן אדם נחה על המון מצרים והורידהו וגו' אל ארץ תחתיות (יחזקאל לב יח), וכן דואג על לשונו נטרד, אימתי בשעה שברח דוד לנוב עיר הכנים (לאחימלך) וקיבלו [אחימלך], הרגיש שאול וכינס כל עבדיו, ואמר להם יפה אתם עושים לי, כי דוד עשה כל מה שהוא מבקש, ואין אחד מכם גולה את אזני, שנאמר כי קשרתם כולכם [עלי ואין גולה את אזני וגו'] (ש"א כב ח), התחיל דואג לספר לשון הרע, שנאמר ויען דואג האדומי והוא נצב על עבדי שאול (שם שם ט), ועל ידו נהרגו שמונים וחמשה כהנים נושאי אפוד, ואחימלך כהן גדול, ונוב עיר הכהנים הכה לפי חרב. וכן אחיתופל על לשונו נטרד, שנאמר ואחיתול ראה כי לא נעשתה עצתו וגו' ויצו אל ביתו ויחנק (ש"ב יז כג). וגחזי על לשונו נטרד, בשעה שנצטרע נעמן, ונתרפא על ידי אלישע, התחיל נעמן ליתן כסף וזהב ודורונות לאלישע ולא רצה לקבל, היה גחזי משמש לפני אלישע, ראה את הכסף ואת הזב ואת הבגדים, ואמר חשך אדני את נעמן וגו' (מ"ב ה כ). וצרעת נעמן [תדבק בך ובזרעך לעולם] (שם שם כז), למה שנאמר לא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים יג יח), והיה נעמן ומלך ארם עובדין ע"ז, וכתיב לא תביא תועבה אל ביתך וגו' (שם ז כו), ואמרת ולקחתי (מידו) [מאתו] מאומה (מ"ב ה כ), חייך מומו אתה לוקח, שנאמר וצרעת נעמן תדבק בך, אמר ר' פדת ברית כרותה להקב"ה בעולם, שכל המספר בלשון הרע לוקה בצרעת, מנין ממה שכתיב בענין זאת תהיה תורת המצורע, המוציא רע:

ט״ז) אדם כי יהיה בעור בשרו – בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו, מה הוא עושה לו? קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומיד הן מביאין שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם כבלים שלו. אדם כי יהיה – בא וראה היאך חלק הקב״ה כבוד לישראל, בקרבנות מה הוא אומר? אדם כי יקריב מכם, תלה הקרבנות בהם לפי שעליהם נתלים, אבל בנגעים אינו אומר כן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, ללמדך שאם ישראל זוכין, הנגעים באים על או״ה ולא על ישראל כשם שכתוב בנעמן (מ״ב ה׳), וכן הוא אומר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים (דברים ז׳), ואומר נכונו ללצים שפטים (משלי י"ט). למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו׳, אתה מוצא על ג׳ עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל (לשון הרע) כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר כמו שנעשה בגחזי (מ״ב ה׳ כ״ז), מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו (דהי״ב כ״ו). לפיכך גזר המקום על המצורע שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע – כנגד חמדת העושר, וכנגד הגאוה – יקרא עצמו טמא, וכנגד קנאת ההבל שאמר דברים על חבירו שלא כן – בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה. וחשוב הוא כמת, שנאמר אל נא תהי כמת, ואומר בעוזיהו בית החפשית (שם), וכמו שנאמר במת ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳); למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א). ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והלב. ואלה הם העוזבים יראת המקום ונדבקים בע״ז, כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים וטימא את ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב: וירבעם בן נבט אפרתי וגו׳ ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה (מ״א י״א). למה נקרא שמו ירבעם? אמר הקב״ה ביני ובין בני הוא עשה מריבה, שעשה את העגל והפריש בני ממני. בן נבט – מהו נבט? לשון אש, האיש שהביא הנבט והאש על עמי ישראל (בגמרא סנהדרין ק״א: דרשו בן נבט – שניבט ולא ראה, ת״ר נבט – שראה אש יצאה מאמתו וכו׳, ועיקר נבט הוא לשון הבטה), ושם אמו צרועה – שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני. אשה אלמנה – האיש שהושיב את עמי אלמנה, שנאמר באיכה היתה כאלמנה. עבד – שעשה לבני עבדים לאומות העולם. לשלמה – שהשלימם לשונאיהם כמו שכתוב הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה י״ג), ואומר על הסגירם גלות שלימה (עמוס א׳). וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – שהרים ידו במלך מ״ה הקב״ה [שהשלום שלו], מה דרכו של נגע שכהן רואה ומסגירו, ואם יראה בו סימני טהרה הוא מטהרו, שנאמר והסגיר את הנגע וגו', כך הקב״ה הסגיר ישראל בבבל, וכיון שהסגירו הודיעו סימני טהרה (לעשות תשובה), שכן אמר להן נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לצלם ולא קבלו, שנאמר לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳), אמר להם המקום, אין אתם רוצים לסגוד לו, במקומכם לא היה לכם חששא עלי והייתם עובדים ע״ז, ולאחר שגליתם אתם מתביישין ממני, חייכם אם אתם מתביישין – בזה אני גואל אתכם בזה, לקיים מה שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל'), ואומר תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א).