מלכים ב ח:ז מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק) ועין יעקב

(דף נה) אמר רבי יוחנן שלשה דברים הקב״ה מכריז עליהם בעצמו ואלו הן רעב ושבע ופרנס טוב. רעב דכתיב (מ״ב ח ז) כי קרא ה׳ לרעב. שבע דכתיב (יחזקאל לו כט) וקראתי אל הדגן והרביתי אותו. פרנס טוב דכתיב (שמות לא ב) ראה קראתי בשם בצלאל. אמר ר׳ יצחק אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכין בצבור שנאמר (שם לה ל) ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה׳ בשם בצלאל. אמר ליה הקב״ה למשה משה הגון עליך בצלאל. אמר ליה רבונו של עולם אם לפניך הגון לפני לא כ״ש אמר לו אף על פי כן לך אמור להם לישראל הלך ואמר להם לישראל הגון עליכם בצלאל. אמרו לו אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הגון לפנינו לא כל שכן. אמר רבי שמואל בר נחמני א״ר יונתן בצלאל על שם חכמתו נקרא שבשעה שאמר לו הקב״ה למשה לך אמור לבצלאל עשה לי משכן ארון וכלים הלך משה והפך ואמר לו עשה ארון וכלים ומשכן אמר לו משה רבינו מנהגו של עולם אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים ואתה אומר עשה כלים ארון ומשכן כלים שאני עושה, להיכן אכניסם שמא כך אמר לך הקב״ה עשה משכן ארון וכלים. אמר ליה שמא בצל אל היית וידעת. אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ כתיב הכא (שמות לה לא) וימלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת וכתיב התם (משלי ג יט) ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב (שם ד) בדעתו תהומות נבקעה אמר רבי יוחנן אין הקב״ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר (דניאל ב כא) יהב חכמתא לחכימין ומנדעא ליודעי בינה. שמע רב תחליפא בר מערבא אזל אמרה קמיה דרבי אבהו אמר ליה אתון מהתם מתניתו להו אנן מהכא מתנינן לה דכתיב (שמות לא ו) ובלב כל חכם לב נתתי חכמה:

תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת, לֹא כֶּאֱלִישָׁע שֶׁדְּחָפוֹ לְגֵיחֲזִי בִּשְׁתֵּי יָדָיו, [לֹא כִּיהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה שֶׁדָּחֲפוּ לְתַלְמִידוֹ בִּשְׁתֵּי יָדָיו]. אֱלִישָׁע, מַאי הִיא? דִּכְתִיב: (מ"ב ה) "וַיֹּאמֶר נַעֲמָן: הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם" וְגוֹ'. וּכְתִיב: (שם) "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ, הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת". וּמִי שָׁקִיל כּוּלֵי הַאי? כֶּסֶף וּבְגָדִים הוּא דְּשָׁקִיל! אָמַר רַבִּי יִצְחָק: בְּאוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אֱלִישָׁע עוֹסֵק בִּשְׁמוֹנָה שְׁרָצִים, (בא ועמד לפניו) אָמַר לֵיהּ: רָשָׁע, הִגִּיעָה עֵת (שאתה מבקש) לִטֹּל שְׂכַר שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים! (שם) "וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם, וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג". (שם ז) "וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים", אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֶה גֵּיחֲזִי וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו. (שם ח) "וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק", לָמָּה הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁהָלַךְ לְהַחֲזִירוֹ לְגֵיחֲזִי בִּתְשׁוּבָה. אָמַר לוֹ: 'חֲזֹר בְּךָ'! אָמַר לוֹ: מְקֻבְּלַנִי מִמְּךָ: כָּל הַחוֹטֵא וּמַחֲטִיא אֶת הָרַבִּים, אֵין מַסְפִּיקִים בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. מַאי עָבַד? אִיכָּא דְּאַמְרֵי: אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת תָּלָה לָהּ לְחַטַּאת יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהֶעֱמִידָהּ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: שֵׁם חָקַק לָהּ עַל שְׂפָתָהּ, וְהָיְתָה אוֹמֶרֶת: 'אָנֹכִי' וְ'לֹא יִהְיֶה לְךָ'. וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי: רַבָּנָן מָנַע מִקַּמֵי אֱלִישָׁע, דִּכְתִיב: (שם ) "וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע: הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ". מִכְּלַל, דְּמֵעִיקָרָא לָא הֲוָה [דָּחִיק]. (יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה, מַאי הִיא? כַּד הֲוָה קַטְלִינְהוּ יַנַּאי מַלְכָּא לְרַבָּנָן, שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח, אַטְמַרְתֵּיהּ אַחְתֵּיהּ. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה עָרַק, וְאָזַל לְאַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם. כִּי הֲוָה שְׁלָמָא, שָׁלַח לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שֶׁטַח: מִנִּי יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ, לָךְ אַלֶכְּסַנְדְרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, אֲחוֹתִי, בַּעְלִי שָׁרוּי בְּתוֹכֵךְ, וַאֲנִי אֵשֵׁב שׁוֹמֵמָה? אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ, הֲוָה לֵיהּ שְׁלָמָא וְכוּ וְכוּ.) תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק וְאִשָּׁה, תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת.

(מ״ב ח ז) וילך אלישע דמשק להיכן אזל א״ר יוחנן שהלך להחזיר גיחזי בתשובה ולא חזר א״ל חזור בך א״ל כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה מאי עבד איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ ואיכא דאמרי שם חקק בפיה והיתה מכרזת ואומרת אנכי ולא יהיה לך ואיכא דאמרי רבנן דחה מקמיה שנאמר (שם) ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה המקום אשר אנחנו יושבים שם לפני צר ממנו מכלל דעד הנה לא הוה דחיק: