וַיַּגֵּ֤ד הַצֹּפֶה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֥א עַד־אֲלֵיהֶ֖ם וְלֹֽא־שָׁ֑ב וְהַמִּנְהָ֗ג כְּמִנְהַג֙ יֵה֣וּא בֶן־נִמְשִׁ֔י כִּ֥י בְשִׁגָּע֖וֹן יִנְהָֽג׃
אוצר מדרשים
לעולם לא יעשה אדם כלום עם שוטה, שאם נפל בידו כלום *(איזה דבר שהוא שלך) כתוב אותו בקרן הצבי שלא תראינו לעולם, ואם יש לך כלום אצל השוטה לא תפייס אותו ולא תדבר לו בלשון רכה אלא בחזקה, במקל דבר לו ובמקל תטול ממנו כל מה שיש לך אצלו, ואל תאמר לו כלום ברמז שלא ישמע אליך, שכך מצינו ביהוא בן נמשי מלך ישראל שהיה שוטה ביותר, וכיון ששלח אלישע ע״ה את יונה בן אמיתי למשוח את יהוא למלך לא בא אליו אלא ברמז, וכיון שהלך יונה ומצאו שהיה יושב במסיבה עמד לפתח הבית רמז לו ולא הבין, והיה מדבר לו ולא היה שומע, ואשר יושבין סביביו היו שומעים והוא לא שמע מאומה עד שנטל מקל וקלע אחריו, מיד שמע ולא יצא מפניו שהיה עצל, אלא אמר לו אל מי מכולנו, ויאמר אליך השר, ומנין שהיה משוגע שנאמר והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי כי בשגעון ינהג. והחכם ברמז ידע כל מה שבלבך, ולפיכך לא תעשה לשוטה רמז אלא במקל, שכך אמר בן סירא, לחכימא ברמזא ולשטיא בכרמזא.
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
(דף מח ע״ב) ת״ר הרוגי מלכות נכסיהם למלך הרוגי ב״ד נכסיהם ליורשים אמרו לר״י והלא כבר נאמר (מ״א כא טז) הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו אמר להם בן אחי אביו היה וראוי ליורשו היה אמרו לו והלא הרבה בנים היו לו אמר להן אותו ואת בניו הרג שנאמר (שם ב ט כו) אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי ורבנן ההוא בנים הראויין לצאת ממנו בשלמא למ״ד ונכסיהם למלך היינו דכתיב (שם א כא יג) ברך נבות אלהים ומלך אלא למ״ד נכסיהם ליורשים למה לי ומלך ולטעמיך אלהים למה לי אלא לאפושי ריתחא הכא נמי לאפושי ריתחא. בשלמא למ״ד נכסיהם למלך היינו דכתיב (מ״א ב ל) וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח וכתיב (שם) ויאמר לא כי פה אמות אלא למ״ד נכסיהם ליורשים מאי נפקא ליה מיניה לחיי שעה: