משלי א:ו מדרש: מדרש שכל טוב, שמות רבה, בראשית רבה ומדרש תהילים

כי המליץ בינותם, ודומה לו תהי נא אלה בינותינו (בראשית כו כח), וזה המליץ מנשה הי' שמפרש מה שאמר יוסף בלשון עברי, נראה כמפרש ליוסף, ומליץ הוא מפרש, ודומה לדבר להבין משל ומליצה (משלי א ו), משל ופירושו, מלאך מליץ אחד מני אלף (איוב לג כג), המפרש דברי זכיותינו, שנאמר להגיד לאדם ישרו (שם):

אלהים לא תקלל - ר' מאיר אמר: על הכל הזהיר הקב"ה, על דייני ישראל שהם מלמדים אותן משפט, ועל הנשיא, שנאמר: אלהים לא תקלל. וכן אתה מוצא, שלא לקה קרח ועדתו, אלא על שפשט ידו במשה ואהרן. וכן אנשי ירושלים לקו, על שבזו הנביאים, שנאמר (ד"ה ב לו): ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים. וכתיב (ירמיה ה) חזקו פניהם מסלע מאנו לשוב, לכך הזהיר הקב"ה על כבודן של זקנים, ושל צדיקים. וכן הוא אומר (משלי א) להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם. למה הזהיר עליהם? לפי שהם מזהירים את ישראל מן עבודת כוכבים, על כן נאמר (שמות כג, יג): ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו ושם אלהים אחרים לא תזכירו. מה כתיב אחריו? שלש פעמים בשנה, קבע אלהים שלשה רגלים: חג המצות, שבו עשה נסים להם במצרים חג הקציר, שבו ניתנה תורה לישראל שאוכלים מפירותיה בעוה"ז, שנאמר (שם ח): טוב פריי מחרוץ ומפז. חג האסיף, שבו האלהים ממלא בתיהם ברכה, שנא' (שם ג): כבד את ה' מהונך. לכך הוא אומר: ראשית בכורי אדמתך:

היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר - עשרה לשונות נקראת נבואה: חזון, הטפה, דבור, אמירה, צווי, משא, משל, מליצה, חידה. ואיזו היא קשה שבכולן? רבי אליעזר אמר: חזון, שנאמר (ישעיה כא): חזות קשה הוגד לי. רבי יוחנן אמר: דבור, שנאמר (בראשית מב): דבר האיש אדוני הארץ אתנו קשות. רבנן אמרי: משא, כמשמעו, שנאמר (תהלים לה): כמשא כבד, יכבדו ממני. גדול כחו של אברם, שנדבר עמו בדיבור ובחזון, שנאמר (בראשית טו): היה דבר ה' אל אברם בחזון ובדבור: