משלי טז:יד מדרש: מדרש אגדה, מדרש תנחומא, תנחומא בובר ומדרש תהילים

ד"א וירא ויקם. מה ראה, [ראה] את ההלכה החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו, אמר ראובן חשוד בדבר, שנאמר וילך ראובן וישכב את בלהה (בראשית ל"ה כ"ב) אינו יכול אחד משבטו לעמוד בזה הענין, כי יאמרו לו דין בעצמך, ואחר כך דין באחרים, ושמעון גדול שבטו עשה העבירה הזאת, אין הדבר תלוי אלא בי, הלא יזכור כי אביו ואבי הרגו אנשי שכם כולם על גילוי עריות, ולא חטא כי אם חמור בן שכם, ולא הי' לזמרי שילמוד ממעשה אביו, ועוד כי שבטי קנאי הוא במעשה העגל, שבטי עמד וקינא לשמו הגודל, והפיל מן העם כשלשת אלפי איש, ועתה ראוי לי לקנאות לשמו הגדול והנורא, ועמד מתוך העדה ולקח רומח בידו, בידו הי' רומח, ולאותם הי' חרם, כי כן רמח חרם בכל מניני איבריהם שהוא מנין רמח, ועשה לו הקב"ה כל אותם הנסים, והם שנים עשר נסים, א' שדרכן לפרוש זה מזה, ואלו המלאך הדביקם. ב' סתם המלאך את פיהם כדי שלא יצווחו. ג' כוון הקב"ה את הרומח כדי שיכנס בתוך זכרותו ובתוך נקבותה כדי שלא יאמרו האחרים אף הוא נכנס ועשה צרכו. ד' האריך הברזל כדי שידקור את שניהם. ה' נתן כח בזרועו כדי שיגביה שניהם. ו' לא נשמטו מן הזיין אלא עמדו במקומם. ז' הפכם המלאך בתוך הרומח כדרכם לראות קלונם לכל. ח' לא הטיפו דם כדי שלא יטמא פינחס. ט' שימר הקב"ה רוחתם שלא ימותו ויטמאו פינחס. י' הגביה לו המלאך את השקוף כדי שיצאו שניהם בין כתפיו. י"א כיון שיצאו ראה את הנגף מחבל בעם והשליכן לארץ ועמד ונתפלל, שנאמר ויעמוד פינחס וגו'. י"ב על ידיו נעצרה המגפה, אמר הקב"ה הרבה טובות אני מחזיק לפינחס, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, עליו נאמר חמת מלך מלאכי מות (וחכם) [ואיש חכם] יכפרנה (משלי טז יד), משל למה הדבר דומה למלך שהי' עובר וסיעה של נערים עומדים, עמד אחד מהם וגדף את המלך, נתמלא עליהם המלך חימה, אחד שהי' יושב ביניהם עמד והכה לאותו שגדף את המלך, המלך ראה מה עשה אותו, מיד שככה חמתו של מלך, מי גרם למלך שישוב מחמתו. אותו שהי' מיושב ועמד והכה לאותו, כך מי גרם להקב"ה שתשוב חמתו ולא יכלה בני ישראל הוי אומר פינחס, לקיים מה שנאמר חמת מלך וגו', אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, שנאמר הנני נותן לו את בריתי שלום, גדול הוא השלום שהתורה נקראת שלום, שנאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג יז):

רְאֵה גְבוּרָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, עָלָיו נֶאֱמַר, חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה (משלי טז, יד). חֲמַת מֶלֶךְ, זֶה יְהוּדָה. וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה, זֶה יוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: אֵין נָבוֹן וְחָכָם כָּמוֹךָ. כֵּיוָן שֶׁרָאָה יוֹסֵף שֶׁעָלְתָה חֲמָתוֹ שֶׁל יְהוּדָה, אָמַר, עַכְשָׁו תֹּאבַד מִצְרָיִם.

כתיב ויאמר יהושע אל עכן וגו' (יהושע ז יט). אמר לו עכן בשביל דבר זה שאתה אומר אלי אני מת, כיון שראה עכן כך, אמר בלבו עתה אלכד בנורל ולא אאמן ואחשב כזבן לפני יהושע, באותה שעה אמר עכן ליהושע, על מה אתה מפיל גורלות ביני ובית ביתי, אפיל הגורל בינך ובין פינחס, אם לא יעלה הגורל על שניכם אף אני מאמין, באותה שעה (אמר) [ויאמר] יהושע (לעכן) [אל עכן] בני שים נא כבוד לה' אלהי ישראל ותן [לו] תודה והגד נא לי מה עשית (שם), א"ל עכן ליהושע אף אתה הגד לי מה עשית, מיד נפלה מחלוקת בישראל, ועמדו שבט יהודה במריבה, והרגו מישראל כיתות כיתות, כיון שראה עכן כך, אמר בלבו כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, ואני על ידי נהרגו כמה אנשים מישראל, אני הוא חוטא ומחטיא, מוטב שאודה פשעי לפני הקב"ה ולפני יהושע ולא תבא קלקלה על ידי, מה עשה עכן עמד והשמיע קולו והסו כל הקהל לפניו, אמר ליהושע אמנה אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי (שם שם כ), ולא זאת בלבד, שכבר מעלתי באחרות, א"ל יהושע ואני כך הייתי י ודע שהדבר תלוי בך, והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני (שם שם יט), וארא בשלל (שם שם כא), [אמר ליה] ראיתי מה כתיב בתורה ואכלת את שלל אויביך (דברים כד יד), אדרת שנער וגו' (יהושע שם), ואל תאמר שאני עני והייתי צריך, שאין בשבט יהודה עשיר ממני, מיד וישלח יהושע מלאכים וירוצו האהלה וגו' (שם שם כב), מפני מה שלח אותם יהושע, כדי שלא יגנבו אותם שבט [יהודה] ויוסיפו במחלוקת, לפיכך שלח יהושע מהרה, ויביאום אל יהושע ואל כל בני ישראל ויציקם לפני ה' (שם שם כג), מהו ויציקום, אמר יהושע רבש"ע על אלו כעסת על בניך, הרי הם נתונים לפניך, מיד ויקח יהושע את עכן בן זרח וגו' [ואת בניו ואת בנותיו ואת שורו ואת חמורו] (שם שם כד), את בניו ואת בנותיו כדי לרדותן, ואת שורו ואת חמורו ואת אהלו לשריפה, וכל ישראל עמו (שם), לראות בדינו כדי שלא יהו רגילין לעשות כן, ויעלו אותם (אל) עמק עכור (שם). ויאמר יהושע מה עכרתנו [יעכרך ה'] (היום הזה) [ביום הזה] (שם שם כה), היום הזה הוא עכור ויש לו חלק לעולם הבא, וירגמו אותו כל ישראל אבן (שם), הוא לבדו, וישרפו אותם באש (שם), בממונו הכתוב מדבר, שכן נאמר לו על פי הגבורה, והיה הנלכד בחרם ישרף באש אותו ואת כל אשר לו (שם שם טו), אלא ללמדך שהודה עכן שבשבת גנב אותם, והוציא מיריחו והטמין בתוך אהלו, ונסקל על חילול שבת, ונשרף על שמעל בחרם, ומנין אתה מוצא, שכן הקב"ה אמר ליהושע, ראה נתתי בידך את יריחו ואת מלכה גבורי החיל, וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה הקיף את העיר פעם אחת, כה תעשה ששת ימים, ושבעה כהנים וגו' (שם ו ב ג ד), ללמדך שבשבת נכבשה יריחו, ודבר זה עשה יהושע מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו, אמר יהושע השבת קודש, שנאמר ושמרתם את השבת כי קדש הוא לכם (שמות לא יד), וכל מה שכבשנו בה יהא קדש, שנאמר וכל כסף וזהב וכלי נחשת [וברזל קדש הוא לה'] (יהושע ו יט), ומנין שהסכים על ידו, שנאמר [והיתה העיר] חרם היא וכל אשר בה לה' (שם שם יז), באותה שעה וישב ה' מחרון אפו (שם ז כו), ועליו נאמר חמת מלך מלאכי מות ואיש חכם יכפרנה (משלי טז יד), זה יהושע שהשיב חרון אף ה' מישראל.