כַּחֹ֤מֶץ ׀ לַשִּׁנַּ֗יִם וְכֶעָשָׁ֥ן לָעֵינָ֑יִם כֵּ֥ן הֶ֝עָצֵ֗ל לְשֹׁלְחָֽיו׃
תנחומא בובר
שלח לך אנשים. זש"ה כחומץ לשינים וכעשן לעינים כן העצל לשולחיו (משלי י כו). ניכרים היו המרגלים שהיו אומרים לשון הרע על הארץ, שנאמר וידרכו את לשונם קשתם שקר ולא לאמונה גברו בארץ (ירמיה ט ב), למה הדבר דומה, למלך שהיה לו כרם, כשהוא רואה שהיין יפה, הוא אומר לאריסיו הכניסו בביתי, וכשהוא רואה שהוא חומץ, אומר לאריסיו הכניסו אותו בבתיכם, אף כאן כשראה הקב"ה הזקנים כשרים קרא אותם בשמו, שנאמר אספה לי וגו' (במדבר יא טז), כשראה המרגלים שעתידים (לחטאת) [לחטוא], קרא אותם לשמו של משה, שנאמר שלח לך.
מדרש תנחומא
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם, כֵּן הֶעָצֵל לְשׁוֹלְחָיו (משלי י, כו). גִּבּוֹרִים הָיוּ הַמְּרַגְּלִים שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִים לָשׁוֹן הָרַע עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם, קַשְׁתָּם שֶׁקֶר וְגוֹ' (ירמיה ט, ב). מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לֶעָשִׁיר שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם. כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁהַיַּיִן יָפֶה, הוּא הָיָה אוֹמֵר, הַכְנִיסוּ אֶת הַיַּיִן בְּבֵיתִי. וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁהַיַּיִן נַעֲשָׂה חֹמֶץ, הָיָה אוֹמֵר, הַכְנִיסוּ אֶת הַיַּיִן בְּבָתֵּיכֶם. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרָאָה הַזְּקֵנִים מַעֲשֵׂיהֶם כְּשֵׁרִים, קָרָא אוֹתָם לִשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶסְפָה לִי שִׁבְעִים אִישׁ (במדבר יא, טז). וּכְשֶׁרָאָה אֶת הַמְּרַגְּלִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחְטֹא וּלְהוֹצִיא לָשׁוֹן הָרַע עַל הָאָרֶץ, קָרָא אוֹתָם לִשְׁמוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מְקַצֶּה רַגְלַיִם חָמָס שׁוֹתֶה. שׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל (משלי כו, ו). וְכִי כְּסִילִים הָיוּ הַמְּרַגְּלִים. וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ אֲנָשִׁים, בְּנֵי אָדָם צַדִּיקִים הֵן. מִנַּיִן, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים (שמות יז, ט). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל זָקֵן בָּא בָּאֲנָשִׁים (ש״א יז, יב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, וְנָתַתָּ לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים (שם א, יא). וְלָאֵלּוּ אַתְּ קוֹרֵא כְּסִילִים, שׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל. אֵלּוּ לֹא נִקְרְאוּ כְּסִילִים, אֶלָּא עַל שֶׁהוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמוֹצִיא דִּבָּה הוּא כְּסִיל (משלי י, יח). אַף עַל פִּי כֵן בְּנֵי אָדָם גְּדוֹלִים הָיוּ וְעָשׂוּ עַצְמָן כְּסִילִים. עֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אוֹמֵר, כִּי דּוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמוּן בָּם (דברים לב, כ). שֶׁאֵלּוּ נִבְחֲרוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל עַל פִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְעַל פִּי מֹשֶׁה. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר, וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים, אִישׁ אֶחָד לַשֵּׁבֶט (שם א, כג). וּמִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים. שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה לֹא רָצָה לְשָׁלְחָם מִדַּעַת עַצְמוֹ, שֶׁנִּמְלַךְ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל כָּל אֶחָד וְאָמַר פְּלוֹנִי מִשֵּׁבֶט פְּלוֹנִי. וְאָמַר לוֹ: רְאוּיִם הֵם. מִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, רְאוּיִם הֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׁלַח אוֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי ה'. וְאַחֲרֵי כֵן לְסוֹף אַרְבָּעִים יוֹם נֶהְפְּכוּ וְעָשׂוּ כָּל אוֹתָהּ צָרָה, וְהֵן גָּרְמוּ לְאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁיִּלְקֶה אוֹתָהּ הַמַּכָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי דּוֹר תַּהְפּוּכוֹת הֵמָּה (שם לב, כ), שֶׁנִּבְרְרוּ צַדִּיקִים. לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים.
במדבר רבה
שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים, זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי י, כו): כַּחֹמֶץ לַשִּׁנַּיִם וְכֶעָשָׁן לָעֵינָיִם כֵּן הֶעָצֵל לְשֹׁלְחָיו, נִכָּרִים הָיוּ הַמְּרַגְּלִים שֶׁהָיוּ מוֹצִיאִין לָשׁוֹן הָרָע עַל הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, ב): וַיַּדְרְכוּ אֶת לְשׁוֹנָם קַשְׁתָּם שֶׁקֶר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעָשִׁיר שֶׁהָיָה לוֹ כֶּרֶם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁהַיַּיִן יָפֶה הָיָה אוֹמֵר הַכְנִיסוּ אֶת הַיַּיִן בְּבֵיתִי, וּכְשֶׁהָיָה רוֹאֶה שֶׁהַיַּיִן חֹמֶץ, הָיָה אוֹמֵר הַכְנִיסוּ אֶת הַיַּיִן בְּבָתֵּיכֶם. אַף כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהַזְּקֵנִים מַעֲשֵׂיהֶם כְּשֵׁרִים, קָרָא אוֹתָן לִשְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יא, טז): אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ, וּכְשֶׁרָאָה אֶת הַמְרַגְּלִים שֶׁהֵן עֲתִידִין לַחְטֹא, קָרָא אוֹתָן לִשְׁמוֹ שֶׁל משֶׁה, שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים.