אַל־תּ֥וֹסְףְּ עַל־דְּבָרָ֑יו פֶּן־יוֹכִ֖יחַ בְּךָ֣ וְנִכְזָֽבְתָּ׃ (פ)
עין יעקב
דף ז ע"א. לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית (אסתר ט׳:כ״ט) אמר (רב יהודה אמר שמואל) [רב שמואל בר יהודה] בתחלה קבעוה בשושן ולבסוף קבעוה בכל העולם. אמר (רבי) [רב] שמואל בר (יצחק) [יהודה] שלחה [להם] אסתר לחכמים קבעוני לדורות שלחו לה קנאה את מעוררת עלינו בין האומות שלחה להם כבר כתובה אני (ומונחת) על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס. רב ור' חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו ובכוליה סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי ר' יוחנן ומעייל ר' יונתן שלחה להם אסתר לחכמים כתבוני (בספר) [לדורות] שלחו לה (משלי כ״ב:כ׳) הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת שלישים ולא רביעים עד שמצאו לה מקרא מן התורה שאמר (שמות י״ז:י״ד) כתוב זאת זכרון בספר כתוב זאת מה שכתוב כאן ובמשנה תורה זכרון מה שכתוב בנביאים בספר מה שכתוב במגילה. תניא רבי אליעזר אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (אסתר ו׳:ו׳) ויאמר המן בלבו רבי עקיבא אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (שם ג) ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה (רבי יוסי בן דורמסקית) [רבי מאיר] אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (שם) ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה (ר' מאיר) [רבי יוסי בן דורמסקית] אומר מגילת אסתר ברוה"ק נאמרה שנאמר (אסתר ט׳:י׳) ובבזה לא שלחו את ידם. (אמר רב יהודה) אמר שמואל אי הואי התם הוה אמרי להו מילתא דעדיפא מדכולהו שנאמר (שם ט) קיימו וקבלו היהודים קיימו למעלה מה שקבלו למטה. אמר רבא לכולהו אית להו פירכא לבר (מדרבי יהודה אמר שמואל) [מדשמואל] דלית ליה פירכא [דר"א סברא הוא דלא הוה אינש דחשיב למלכא כוותיה והאי כי קא מפיש טובא ואמר אדעתא דנפשיה קאמר דר"ע דילמא כר' אלעזר דאמר מלמד שכל אחד ואחד נדמתה לו כאומתו והא דרבי מאיר דילמא כרבי חייא בר אבא דאמר בגתן ותרש שני טרשיים היו והא דרבי יוסי בן דורמסקית דילמא פריסתקי שדור דשמואל ודאי לית ליה פירכא]. אמר רבינא (ואי תימא רב נחמן בר יצחק) היינו דאמרי אינשי טבא חדא פלפלא חריפא ממליא צנא דקרי רבי יוסף אמר מהכא (שם) וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים ורב נחמן בר יצחק אמר מהכא (שם) וזכרם לא יסוף מזרעם: תניא ר' שמעון בן מנסיא אומר קהלת אינו מטמא את הידים מפני שחכמתו של שלמה היא אמרו לו וכי זו בלבד אמר והלא כבר נאמר (ס"א ד) וידבר שלשת אלפים משל ואומר (משלי ל׳:ו׳) אל תוסף על דבריו מאי ואומר וכי תימא מימר טובא אמר דאי בעי איכתוב ודאי בעי לא איכתוב ת"ש אל תוסף על דבריו:
מדרש אגדה
ולא תגעו בו פן תמתון. מלמד שהוסיף אדם על צווי של הקב"ה, והוסיף על אשתו להזהירה אפילו בנגיעה, ועל זה נאמר אל תוסיף על דבריו (משלי ל ו), שעל דבר זה מצא נחש פתחון פה ואמר לחוה לא מות תמתון, והלך נחש אל האילן והרתיעו ואמר לה כשם שאני לא מת בנגיעה, כך אתם לא תמתון באכילת פירותיי:
בראשית רבה
ותאמר האשה אל הנחש - והיכן היה אדם באותה שעה? אבא בר קורייה אמר: נתעסק בדרך הארץ וישן לו. רבנן אמרי: נטלו הקדוש ברוך הוא והחזירו בכל העולם כולו. אמר לו: כאן בית נטע, כאן בית זרע, הדא הוא דכתיב (ירמיה ב): בארץ לא עבר בה איש, ולא ישב אדם שם. לא ישב אדם הראשון שם. ומפרי העץ אשר בתוך הגן וגו' ולא תגעו בו, הדא הוא דכתיב (משלי ל) אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת. תני ר' חייא: שלא תעשה את הגדר יותר מן העיקר, שלא יפול ויקצץ הנטיעות. כך אמר הקב"ה: כי ביום אכלך ממנו וגו'. והיא לא אמרה כן, אלא: "אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו". כיון שראה אותו עוברת לפני העץ, נטלה ודחפה עליו. אמר לה: הא לא מיתת, כמה דלא מיתת במקרביה, כן לא מיתת במיכליה, אלא כי יודע אלהים כי ביום וגו':