מדרש על נחמיה י:א

וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם (רות ב, ד), רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבָּנָן אָמַר, שְׁלשָׁה דְבָרִים גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה וְהִסְכִּימוּ עִמָּהֶם בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְאֵלּוּ הֵן: לִשְׁאֹל שָׁלוֹם בַּשֵּׁם, וּמְגִלַּת אֶסְתֵּר, וּמַעַשְׂרוֹת. שְׁאֵילַת שָׁלוֹם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כג, כז): הַחשְׁבִים לְהַשְׁכִּיחַ אֶת עַמִּי שְׁמִי, אֵימָתַי חָשְׁבוּ בִּימֵי עֲתַלְיָהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרִין בִּימֵי חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה. רַבִּי חֲנַנְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר, וְעָמַד בֹּעַז וּבֵית דִּינוֹ וְהִתְקִינוּ לִשְׁאֹל שָׁלוֹם בַּשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה בֹעַז בָּא מִבֵּית לֶחֶם וַיֹּאמֶר לַקּוֹצְרִים ה' עִמָּכֶם. וְכֵן הַמַּלְאָךְ אוֹמֵר לְגִדְעוֹן (שופטים ו, יב): ה' עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. מְגִלַּת אֶסְתֵּר מִנַּיִן, רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק, מֶה עָשׂוּ מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר כָּתְבוּ אִגְּרוֹת וְשָׁלְחוּ לְכָל בְּנֵי הַגּוֹלָה וְאָמְרוּ מְקַבְּלִים אַתֶּם עֲלֵיכֶם לִהְיוֹת עוֹשִׂים אֶת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, שָׁלְחוּ וְאָמְרוּ לֹא דַּיֵּנוּ צָרוֹתָיו שֶׁל הָמָן אֶלָּא שֶׁאַתֶּם מַטְרִיחִין עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ לָהֶם אִם מִדָּבָר זֶה אַתֶּם מִתְיָרְאִין הֲרֵי הִיא כְּתוּבָה בֵּין הַכְּרָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר י, ב): הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים. מֶה עָשׂוּ כָּתְבוּ אִגֶּרֶת שְׁנִיָּה וְשָׁלְחוּ לָהֶם (אסתר ט, כט): אֵת אִגֶּרֶת הַפֻּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית, רַבִּי חֶלְבּוֹ בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן שְׁמוֹנִים וַחֲמִשָּׁה זְקֵנִים, וּמֵהֶם שְׁלשִׁים וְכַמָּה נְבִיאִים הָיוּ שֶׁהָיוּ מִצְטַעֲרִים עַל הַפָּסוּק הַזֶּה (ויקרא כז, לד): אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, אֵלֶּה, אֵין לְהוֹסִיף וְאֵין לִגְרֹעַ וְאֵין נָבִיא רַשַּׁאי לְחַדֵּשׁ דָּבָר עוֹד מֵעַתָּה, וּמָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ לְחַדֵּשׁ דָּבָר עָלֵינוּ. עַד שֶׁהֵאִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֵינֵיהֶם וּמָצְאוּ אוֹתָהּ כְּתוּבָה בַּתּוֹרָה וּבַנְּבִיאִים וּבַכְּתוּבִים, בַּתּוֹרָה, דִּכְתִיב (שמות יז, יד): כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר. בַּנְּבִיאִים, דִּכְתִיב (מלאכי ג, טז): אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב בְּסֵפֶר וגו'. בַּכְּתוּבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים. רַב וְרַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי יוֹנָתָן וּבַר קַפָּרָא וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמְרוּ הַמְּגִלָּה הַזֹּאת אֵין נֶאֶמְרָה מִפִּי בֵּית דִּין, מִסִּינַי נֶאֶמְרָה, אֶלָּא שֶׁאֵין מֻקְדָּם וּמְאֻחָר בַּתּוֹרָה. וּמִנַּיִן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם, רַב אָמַר (אסתר ט, כז): קִיְמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים, לֹא כְתִיב, וְקִבֵּל כְּתִיב, רַבָּן שֶׁל יְהוּדִים קִבֵּל. מַעַשְׂרוֹת מִנַּיִן, דְּאָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם [רבי] קְרִיצְפָּה בַּעֲוֹן תְּרוּמוֹת וּמַעֲשְׂרוֹת גָּלוּ. שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ נִפְטְרוּ, וְהֵם חִיְּבוּ עַצְמָן מֵאֲלֵיהֶן, מֶה עָשׂוּ אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה, כָּתְבוּ סֵפֶר וּשְׁטָחוּהוּ בָּעֲזָרָה, וּבְשַׁחֲרִית עָמְדוּ וּמְצָאוּהוּ חָתוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (נחמיה י, א): וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם. כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְעַל הֶחָתוּם, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר וְעַל הַחֲתוּמִים, הֵיאַךְ, אֶלָּא וְעַל הֶחָתוּם, זֶה בֵּית דִּין שֶׁל מַעְלָה, וְעַל הַחֲתוּמִים זֶה בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַף חֶרְמָהּ שֶׁל יְרִיחוֹ, וְכֵן אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶל יְהוֹשֻׁעַ (יהושע ז, יא): חָטָא יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יְהוֹשֻׁעַ גָּזַר, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִסְכִּים עִמּוֹ.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן וְגוֹ' (תהלים נז, ג). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שְׁלֹשָׁה דְבָרִים גָּזְרוּ בֵּית דִּין שֶׁל מַטָּה. וְאֵלּוּ הֵן, אֶחָד בִּימֵי עֶזְרָא בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִבָּבֶל, בִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַתִּיר לָהֶם אֶת הַמַּעַשְׂרוֹת. מֶה עָשׂוּ. עָמְדוּ וְגָזְרוּ עַל עַצְמָן שֶׁיְּהוּ מְעַשְּׂרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם (נחמיה י, לח). מֶה עָשׂוּ. כָּתְבוּ בַּסֵּפֶר וְחָתְמוּ אוֹתוֹ וְנָתְנוּ אוֹתוֹ בַּהֵיכָל. לְמָחָר נִכְנְסוּ וּמָצְאוּ אוֹתוֹ חָתוּם. וּמִנַּיִן, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם (נחמיה י, א). מִכָּאן שֶׁהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם.

אחת בימי עזרא, בשעה שעלו מבבל בקש הקב"ה להתיר להם את המעשרות, מה עשו עמדו וגזרו על עצמן שיהו מעשרין, שנאמר ואת ראשית עריסותינו ותרומותינו ופרי וגו' (נחמיה י לח), מה עשו כתבו אותו בספר, ונתנו אותו בהיכל, מה עשו למחר נכנסו ומצאו אותו חתום, שהסכים הקב"ה עמהם, שנאמר ובכל זאת אנחנו כורתים אמנה (וחותמים על) [וכותבים ועל] החתום וגו' (שם שם א). ואחת בימי מרדכי ואסתר, שנאמר קימו וקבלו (אסתר ט כז) קיימו למעלה מה שקבלו למטה. ואחת בימי יהושע, כשנכנסו ישראל לארץ, אמר להם יהושע והיתה העיר [ההיא] חרם (יהושע ו יז), ואין אתה מוצא שאמר לו הקב"ה דבר זה אלא מעצמו עשאו, ומנין שהסכים הקב"ה עמו, שנאמר חטא ישראל (שם ז יא),