עובדיה א:טו מדרש: במדבר רבה ומדרש תהילים

כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו' (במדבר ו, כג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ג, לא): אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו. אִישׁ חָמָס, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע. אִישׁ, כְּמָה דְתֵימָא (בראשית כה, כז): וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִּד. חָמָס, כְּמָה דְתֵימָא (עובדיה א, י): מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב. וּמַהוּ שֶׁאָמַר: אַל תְּקַנֵּא, לְפִי שֶׁהָיָה גָלוּי לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעֲתִידִין יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ מְשֻׁעְבָּדִים תַּחַת אֱדוֹם וְיִהְיוּ דְחוּקִים וּלְחוּצִים בֵּינֵיהֶם, וַעֲתִידִים יִשְׂרָאֵל לְהִתְרַעֵם עַל זֹאת, כְּשֵׁם שֶׁאָמַר מַלְאָכִי (מלאכי ג, יד טו): אֲמַרְתֶּם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה בֶּצַע כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ וגו' וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ. לְפִיכָךְ אָמְרָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי שְׁלֹמֹה: אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ חָמָס, אַל תְּקַנְאוּ בִּשְׁלוֹם עֵשָׂו הָרָשָׁע, וְאַל תִּבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו, שֶׁלֹא תַעֲשׂוּ כְּמַעֲשֵׂיהֶם. לָמָּה, הַבִּיטוּ לְאַחֲרִית הַדָּבָר שֶׁהִנֵּה הַיּוֹם יָבוֹא שֶׁיְתָעֵב הָאֱלֹהִים כָּל מִי שֶׁהָיָה מַלִּיז בַּמִּצְווֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ג, לב): כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהלים ה, ז): אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב ה'. אֲבָל מִי שֶׁמְיַשֵּׁר אָרְחוֹתָיו לְפָנָיו הוּא יִהְיֶה מֵאַנְשֵׁי סוֹדוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי ג, לב): וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר כג, כג): כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וגו'. וְאוֹמֵר (תהלים כה, יד): סוֹד ה' לִירֵאָיו וגו'. וְאוֹמֵר (מלאכי ג, יח): וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עוֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ. (משלי ג, לג): מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע, זֶה עֵשָׂו הָרָשָׁע, כְּמָה דְתֵימָא (מלאכי א, ד): רֻשַׁשְׁנוּ וְנָשׁוּב וְנִבְנֶה חֳרָבוֹת כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרֹס וגו'. (משלי ג, לג): וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּתוּב בָּהֶם (ישעיה ס, כא): וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ. (מלאכי א, ה): וְעֵינֵיכֶם תִּרְאֶינָה וְאַתֶּם תֹּאמְרוּ יִגְדַּל ה' וגו'. (משלי ג, לד): אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ, אֵלּוּ אֲדוֹמִים שֶׁנִּקְרְאוּ לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כא, כד): זֵד יָהִיר לֵץ שְׁמוֹ, וְהֵם נִקְרְאוּ זֵדִים, כְּמָה דְתֵימָא (מלאכי ג, טו): וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְׁרִים זֵדִים. וּמִנַּיִן שֶׁבַּאֲדוֹמִים הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁכֵּן כָּתוּב (מלאכי ג, טו): גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, אֵלּוּ אֲדוֹמִים, כְּמָה דְתֵימָא (מלאכי א, ד): וְקָרְאוּ לָהֶם גְּבוּל רִשְׁעָה, וְהֵם מִתְלוֹצְצִים בְּכָל יוֹם עַל יִשְׂרָאֵל, עַל הַצָּרוֹת הַבָּאוֹת עֲלֵיהֶם, כְּמָה דְתֵימָא (יחזקאל לה, יג): וַתַּגְדִּילוּ עָלַי בְּפִיכֶם וְהַעְתַּרְתֶּם עָלַי דִבְרֵיכֶם אֲנִי שָׁמָעְתִּי. (משלי ג, לד): הוּא יָלִיץ, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִמְדוֹד לָהֶם כְּמִדָּתָם, כְּמָה דְתֵימָא (עובדיה א, טו): כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ כֵּן יֵעָשֶׂה לָּךְ גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ. (משלי ג, לד): וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם עֲנִיִּים בֵּינֵיהֶם וּמְהַלְּכִים בַּעֲנָוָה בְּתוֹכָם, וְסוֹבְלִים עֻלָּם עֲלֵיהֶם כְּדֵי לְקַדֵּשׁ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָחוֹן עֲלֵיהֶם לַעֲשׂוֹת דִּין בָּהֶן, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה ל, יח): וְלָכֵן יְחַכֶּה ה' לַחֲנַנְכֶם. וְאוֹמֵר (ישעיה כט, יט): וְיָסְפוּ עֲנָוִים בַּה' שִׂמְחָה. וְאוֹמֵר (ישעיה ל, יט): כִּי עַם בְּצִיּוֹן יֵשֵׁב בִּיְרוּשָׁלָיִם בָּכוֹ לֹא תִבְכֶה. (משלי ג, לה): כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם נִקְרְאוּ חֲכָמִים בְּעֵת שֶׁהֵם עוֹשִׂים אֶת הַתּוֹרָה וְאֶת הַמִּצְווֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד, ו): וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם וגו'. וּלְפִי שֶׁיִּשְׂרָאֵל מְשַׁמְּרִים אֶת הַתּוֹרָה בֵּינֵיהֶם, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִילָם כִּסֵּא כָבוֹד, כְּמָה דְתֵימָא (שמואל א ב, ח): וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם, שֶׁעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִיר לְיִשְׂרָאֵל הַמַּלְכוּת, כְּמָה דְתֵימָא (דניאל ז, כז): וּמַלְכוּתָא וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָּא וגו'. (משלי ג, לה): וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ אֲדוֹמִים, כְּמָה דְתֵימָא (עובדיה א, ח): וְהַאֲבַדְתִּי חֲכָמִים מֵאֱדוֹם וּתְבוּנָה מֵהַר עֵשָׂו, וְאוֹמֵר (ירמיה מט, ז): הַאֵין עוֹד חָכְמָה בְּתֵימָן אָבְדָה עֵצָה מִבָּנִים נִסְרְחָה חָכְמָתָם. מַהוּ מֵרִים קָלוֹן, שֶׁהֵם יָרִימוּ בְּחֶלְקָם קָלוֹן, שֶׁסּוֹפָם יֵלְכוּ לָאֵשׁ, וְאֵין קָלוֹן אֶלָּא שְׂרֵפָה, כְּמָה דְתֵימָא (ירמיה כט, כב): אֲשֶׁר קָלָם מֶלֶךְ בָּבֶל בָּאֵשׁ, וְאוֹמֵר (ויקרא ב, יד): אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (עובדיה א, יח): וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה וגו', וְאוֹמֵר (דניאל ז, יא): חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַהּ וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא, הֱוֵי: וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. דָּבָר אַחֵר, (משלי ג, לא): אַל תְּקַנֵּא בְּאִישׁ, מְדַבֵּר בְּנוֹאֵף שֶׁהוּא בְּעֵת שֶׁשּׁוֹכֵב עִם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְהִיא מִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ הוּא גּוֹזֵל מָמוֹן מִבְּנֵי בַּעַל הָאִשָּׁה וְנוֹתֵן לַמַּמְזֵר, לְפִי שֶׁבַּעֲלָהּ חוֹשֵׁב בּוֹ שֶׁהוּא בְּנוֹ, וְאֵינוֹ בְּנוֹ, וּמַנְחִילוֹ עִם בָּנָיו, וְעַל דָּבָר זֶה נִקְרָא הַנּוֹאֵף אִישׁ חָמָס. מַהוּ אַל תְּקַנֵא, שֶׁכָּל מִי שֶׁרוֹאֶה לַנּוֹאֵף שֶׁהוּא עוֹשֶׂה תַּאֲוַת לִבּוֹ עִם אֵשֶׁת חֲבֵרוֹ וְהִיא מַאֲכִילָתוֹ וּמַשְׁקָתוֹ, אַל יְקַנֵּא בְּשַׁלְּוָתוֹ וְאַל יִבְחַר בְּכָל דְּרָכָיו, לָמָּה, כִּי הַנּוֹאֵף נִקְרָא תּוֹעֵבָה (משלי ו, טז): שֶׁשׁ הֵנָה שָׂנֵא ה' וְשֶׁבַע תּוֹעֲבַת נַפְשׁוֹ, (משלי ו, יט): וּמְשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אַחִים, הִיא מִן הַתּוֹעֵבוֹת, זֶה הַנּוֹאֵף, שֶׁמְּשַׁלֵּחַ מְדָנִים בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר ה, יד): וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וגו'. לְכָךְ נֶאֱמַר: כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז, זֶה הַנּוֹאֵף, שֶׁכָּתוּב בּוֹ (משלי ב, טו): וּנְלוֹזִים בְּמַעְגְּלוֹתָם. (משלי ג, לב): וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ, זֶה שֶׁרוֹאֶה מַעֲשָׂיו וְנוֹזֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן כְּדֵי לְיַשֵּׁר אָרְחוֹתָיו, כְּמָה דְתֵימָא (משלי ט, טו): הַמְיַשְּׁרִים אֹרְחוֹתָם. מַהוּ סוֹדוֹ, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְלַמְּדוֹ הָאֵיךְ יִנָּצֵל מִמֶּנָּהּ, כְּמָה דְתֵימָא (משלי ד, יא): בְּדֶרֶךְ חָכְמָה הֹרֵתִיךָ. הַיַּיִן עוֹלֶה חֶשְׁבּוֹנוֹ שִׁבְעִים, וְהַסּוֹד שִׁבְעִים, הוּא נוֹזֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן הָעוֹלֶה מִנְיָנוֹ שִׁבְעִים, זוֹכֶה לְסוֹד הַחָכְמָה שֶׁהוּא עוֹלֶה שִׁבְעִים, נִכְנַס יַיִן יָצָא סוֹד, יָצָא יַיִן נִכְנַס סוֹד, הֱוֵי: וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ. (משלי ג, לג): מְאֵרַת ה' בְּבֵית רָשָׁע, זֶה הַנּוֹאֵף, מָה הִיא הַמְאֵרָה, שֶׁהַמַּיִם הַמָּרִים הַמְאָרְרִים בּוֹדְקִין אוֹתוֹ כְּשֵׁם שֶׁבּוֹדְקִין אוֹתָהּ, הֱוֵי: מְאֵרַת ה', כְּמָה דְתֵימָא (במדבר ה, כא): יִתֵּן ה' אוֹתָךְ לְאָלָה וגו'. (משלי ג, לג): וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ זֶה נָזִיר וּנְזִירָה שֶׁאִם נָזְרוּ מִן הַיַּיִן לְהִשָּׁמֵר מִן הָעֲבֵרָה, זוֹכִים לִבְרָכָה, לְכָךְ סָמַךְ אַחַר פָּרָשַׁת נָזִיר פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהוּא זוֹכֶה לְקַבֵּל הַבְּרָכוֹת שֶׁל בִּרְכַּת כֹּהֲנִים, הֱוֵי: וּנְוֵה צַדִּיקִים יְבָרֵךְ, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר ו, כד): יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. (משלי ג, לד): אִם לַלֵּצִים, זֶה הַנּוֹאֵף הַטּוֹעֶה בַּיַּיִן שֶׁנִּקְרָא לֵץ, כְּמָה דְתֵימָא (משלי כ, א): לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וגו'. הוּא יָלִיץ, שֶׁהַכֹּל מִתְלוֹצְצִים עַל הַנּוֹאֵף, שֶׁהוּא לְאָלָה וְלִשְׁבוּעָה לִבְחִירָי. וְלַעֲנָוִים יִתֵּן חֵן, אֵלּוּ הַנְּזִירִים שֶׁתּוֹפְשִׂים עֲנָוָה בְּעַצְמָן, שֶׁנּוֹזְרִים מִן הַיַּיִן וּמְגַדְּלִים פֶּרַע, כְּדֵי לְעַנּוֹת עַצְמָן וּלְהִשָּׁמֵר מִן הָעֲבֵרָה, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן לָהֶם חֵן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים (במדבר ו, כה): וִיחֻנֶךָּ. כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, לְפִי שֶׁהָיוּ הַנְּזִירִים יְרֵאִים מִן הַחֵטְא נִקְרְאוּ חֲכָמִים, כְּמָה דְתֵימָא (תהלים קיא, י): רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת ה'. וְאוֹמֵר (איוב כח, כח): הֵן יִרְאַת ה' הִיא חָכְמָה, נוֹחֲלִים כָּבוֹד, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹשֵׂא פָנָיו אֲלֵיהֶם וּמַשִֹּׂיא לָהֶם שָׁלוֹם, שֶׁבְּעֵת שֶׁאָדָם יוֹשֵׁב בְּשָׁלוֹם בְּבֵיתוֹ הוּא כְּבוֹדוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב יד, י): הִכָּבֵד וְשֵׁב בְּבֵיתֶךָ, שֶׁכֵּן כְּתִיב אַחַר פָּרָשַׁת נָזִיר בִּרְכַּת כֹּהֲנִים שֶׁכָּתוּב בָּהּ (במדבר ו, כו): וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. (משלי ג, לה): וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, אֵלּוּ נוֹאֵף וְנוֹאָפֶת, וְהֵם נִקְרְאוּ כְּסִילִים, נוֹאֵף מִנַּיִן (משלי ט, טז): מִי פֶתִי יָסֻר הֵנָּה. הַנּוֹאָפֶת, דִּכְתִיב (משלי ג, יג): אֵשֶׁת כְּסִילוּת הֹמִיָּה. מֵרִים קָלוֹן, (במדבר ה, יח): וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה, וְאוֹמֵר (במדבר ה, כז): וְצָבְתָה בִטְנָהּ וגו'. יֵשׁ לְךָ קָלוֹן יוֹתֵר מִזֶּה, הֱוֵי: מֵרִים קָלוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר פָּרָשַׁת בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אַחַר פָּרָשַׁת נָזִיר, שֶׁכָּל מִי שֶׁמַּזִּיר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן לְשֵׁם שָׁמַיִם זוֹכֶה לְכָל הַבְּרָכוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, מִנַּיִן, כְּמָה שֶׁאוֹמֵר בָּעִנְיָן כֹּה תְבָרְכוּ וגו'.

שיר למעלות אשא עיני אל ההרים וגו'. דוד אמר שיר למעלות משנתת עלינו מעלה זו אין אנו יורדין משיושיענו ממלכות עשו שוב אין אנו יורדין עוד לשעבוד מלכות. שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים וגו'. אומרים ישראל להקב"ה אנו נאמר לך שירה על אותה מעלה שהעליתנו מן המלכות. לכך נאמר שיר למעלות אשא עיני וגו'. מהו אל ההרים יום שיבוא הקב"ה בדין וישראל מסתכלין באבות שידברו עליהם זכות ואין אב שימלט את בנו ואין איש שימלט את אחיו מאותה צרה ביום הדין באותה שעה נושאים עיניהם לאביהם שבשמים ואומרים (ישעיה סג טז) כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וגו'. שנאמר עזרי מעם ה' וגו'. אמר הקב"ה אתם יודעים מי עוזר אתכם עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך. מהו אל יתן בשעה שימוטו הכל לגיהנם אתם אינכם מוטים. וכן אמר הכתוב (דברים לב לה) לי נקם ושלם לעת תמוט רגלם. כשתמוט רגלם של רשעים אותה שעה אינכם מטים שנאמר (שמואל-א ב ט) רגלי חסידיו ישמור. וכתיב (תהלים סו ח) ברכו עמים אלקינו. על איזה דבר אתם מברכין השם נפשנו בחיים וגו'. הנה לא ינום ולא יישן. וכי יש שינה למעלה חלילה לא שינה ולא ישיבה יש למעלה. כך אמר הכתוב (דניאל ד י) חזא הוית בחזוי ליליא וארו עיר וקדיש מן שמיא נחית. וכתיב (שם יד) בגזרת עירין פתגמא. הא מכאן שאין שינה למעלה. אלא מה אל ינום שומרך אלו הצרות הבאות על ישראל בעולם הזה כביכול הקב"ה עושה כן וכן אסף אמר (תהלים מד כד) עורה למה תישן ה'. והנביאים מתנבאים ובוכים ואומרים (שם קלז ה) אם אשכחך ירושלים וגו'. ולא כן היה צריך לומר אלא אמר להם הקב"ה בכיתם אתם אף אני בוכה עמכם. לכך נאמר אם אשכחך ירושלים. אמר הקב"ה איני יכול לשכח אתכם. וכן הוא אומר על ידי ישעיהו (ישעיה מט טו) התשכח אשה עולה וגו'. לכך נאמר אם אשכחך ירושלים. לא על ציון בכו שנאמר בזכרנו את ציון. בשבילה אומר (תהלים קלז ו) תדבק לשוני לחכי אם לא אזכרכי. מהו תדבק היכן הוא מזכיר עומד בתפלה חייב להזכיר את ירושלם שנאמר לירושלים עירך ברחמים תשוב. בברכת המזון חייב לומר בונה ירושלם. בנביא מזכיר אותה. לכך נאמר אם לא אזכרכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. זה אפר שנותנין בראש חתנים ובראש הכלה בראש שמחתם. לכך נאמר אם לא אעלה וגו'. זכור יי' לבני אדום וגו'. ולמה אדום אדום החריבה והלא בבל החריבה תחלה ולמה הוא אומר (שם) זכור ה' לבני אדום. אלא שנתנבא שהבית נבנה ואדום מחרבת אותו. לכך נאמר זכור ה' וגו'. אמר לו הקב"ה ומה אזכור. אמר לו זכור ה' יום שנכנס בן אחותו של טיטוס בבית המקדש וחרבו שלופה בידו והיה מוליך ומביא אותה עד שיצאת מלאה דם ויצא הוא משבח ואמר עצמו הרג. (ישעיה סד יא) העל אלה תתאפק ה' וגו'. אם לא בשבילנו זכור בשבילך. (תהלים עד כב) זכור חרפתך מני נבל. לכך נאמר זכור ה' לבני אדום. אמר לו הקב"ה ולי אתם אומרים אני איני שוכח אתה זכור שנאמר (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק. שאדם ששכח עצמו אינו מבקש לזכור. משל למלך שהיה מולך מלכותו קיימת כיון שחלה אין מלכותו קיימת. כך אמר הקב"ה אתם בגלות כמו חולה כביכול אין מלכותי מלכות קיימת. אימתי אני מלך כשתעבור הגלות והמלכות שלה מן העולם שנאמר (עובדיה א כא) ועלו מושיעים וגו'. דבר אחר זכור ה' לבני אדום וגו'. אמר לו תחת יום אחד אני מביא עליהם עשרה ימים של צרה. וכן הוא אומר (יואל ב א) תקעו שופר בציון וגו' כי בא יום ה'. (שם א טז) כי קרוב יום ה' וגו'. (עמוס ה יח) למה זה לכם יום ה' הוא חושך ולא אור וגו'. כל הימים האלה אני מביא עליהם ימים של צרה תחת יום אחד שהביאו עליהם. לכך נאמר את יום ירושלים האומרים ערו ערו וגו'. אי שוטה כך היית עושה גנב נכנס לגנוב או חיל נכנס למדינה שמא מחפשים עד התהום לא מלפניהם נוטלין והולכין ואת לא עשית כן אלא אמרת ערו ערו וגו'. אף אני כך משלם לך שנאמר (עובדיה א ו) איך נחפשו עשו וגו'. ואומר (ירמיה מט י) אני חפשתי את עשו גליתי מסתוריו. אמר ליה הקב"ה שוטים אדם נכנס לכרם ואוכל עד שישבע ולוקט ויוצא לו שמא אמר הוא אלקוט עלילותיה של גפן ואתה לקחת עד העוללות ואף אני משלם לך כך שנאמר (עובדיה א ה) אם גנבים באו לך אם שודדי לילה וגו'. לכך נאמר ערו ערו וגו'. בת בבל השדודה וגו'. למה קרא את אדום בת בבל. בבל החריבה הבית ואדום החריבה הבית מה שעשתה זו עשתה זו. לכך נאמר בת בבל. אמר לה הקב"ה (תהלים קלז ח) אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. מהו לנו. אמר להם הקב"ה לי ולהם גמלת יחד ולא לישראל גמלת בלבד כל הרעות אלא לי ולהם גמלת. לכך נאמר (שם ט) אשרי שיאחז ונפץ את עולליך אל הסלע. אמר הקב"ה עתיד אני בעצמי לנפץ את עולליך כשם שבעולם הזה נפצת את עוללי. ולא שמענו שבחרבן הבית נפצו את עולליהם של ישראל שמענו שיצאו בקולרין ששרפו את הבית ושכבו עם הנשים. ושנפצו העוללים לא שמענו. אלא כך אמר הקב"ה כשם שעשו כך אני עושה להם (נחום ג ט-י) פוט ולובים היו בעזרתך. גם היא לגולה וגו'. (שם יא) גם את תשתכרי וגו'. לכך נאמר אשרי שיאחז וגו'. אמר הקב"ה כשם שנפצת את עוללי שהמליכוני תחלה עליהם ואמרו (שמות טו יח) ה' ימלוך וגו'. שנאמר (תהלים ח ג) מפי עוללים ויונקים וגו'. לכך נאמר אשרי שיאחז וגו'. לא פחות ולא יותר. בנוהג שבעולם אם יכה אדם בנו של אפרכוס או של מלך נוטלין את ראשו ושורפין אותו או צולבין אותו. אבל הקב"ה אינו כן אלא (ישעיה נט יח) כעל גמולות כעל ישלם. לכך נאמר את גמולך וגו'. וכן יש בספר ירמיהו (איכה ג סד) תשיב להם גמול ה' כמעשה ידיהם. וכתיב (תהלים כח ד) תן להם כפעלם וגו' כמעשה וגו'. וכתיב (שם י ב) יתפשו במזימות זו חשבו. מהו חשבו אמרו לכו ונכחידם מגוי וגו'. אתה כן עשה להם שנאמר (איכה ג סו) תרדוף באף ותשמידם מתחת שמי ה'. אמר הקב"ה וכן אני עושה להם שנאמר (עובדיה א יח) לא יהיה שריד לבית עשו וגו'. אמרו לו הרי פרעת מאדום ומבבל לא תפרע. אמר ליה עכשיו אני נפרע שנאמר (ירמיה נא כד) ושלמתי לבבל וליושבי כשדים את כל רעתם:

לדוד אודך בכל לבי וגו'. אמר ישעיה (ישעיה מ ז-ח) יבש חציר נבל ציץ. ואתם מה לכם לעשות (שם ט) על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון. אמרו ישראל מתייראין אנו מפני שונאים. אמר הקב"ה השונאים חציר היו. כלומר כל זמן שהיו קיימים הייתם מתייראין מהם. עכשיו שאבדו (שם ז) כי רוח ה' עברה בו. ממי אתם מתייראים. (שם ט) הרימי בכח קולך הרימי אל תיראי וגו'. אמרו ישראל אימתי אנו מקלסין כשישלם גמול לרשעים. שנאמר (עובדיה א טו) כאשר עשית יעשה לך גמולך ישוב בראשך. מה היה הגמול שנפץ את עוללי ישראל אל הסלע. שנאמר (תהלים קלז ט) אשרי שיאחז ונפץ וגו'. אותה השעה מקלסין ישראל בכל לבם להקב"ה. שנאמר אודך בכל לבי. מכאן אתה למד שכל זמן שהרשעים בעולם הם משעבדים את ישראל ודוחקים אותם ואינם פנויים לקלס בכל לבם ואם אובדים אותה שעה אודך בכל לבי וגו':