עזרא א:ג מדרש: אסתר רבה, שמות רבה, מדרש לקח טוב ותנחומא בובר

שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא, וַהֲלֹא מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים וּשְׁתַּיִם אִפַּרְכִיּוֹת הֵן בָּעוֹלָם, וְדָוִד שָׁלַט בְּכֻלָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים א יד, יז): וַיֵּצֵא שֵׁם דָּוִיד בְּכָל הָאֲרָצוֹת. שְׁלֹמֹה שָׁלַט בְּכֻלָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א ה, א): וּשְׁלֹמֹה הָיָה מוֹשֵׁל בְּכָל הַמַּמְלָכוֹת וגו'. אַחְאָב שָׁלַט בְּכֻלָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א יח, י): חַי ה' אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ גּוֹי וּמַמְלָכָה וגו', וְכִי אָדָם מַשְׁבִּיעַ בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ שׁוֹלֵט, וְעוֹד מִן הֲדָא (מלכים א כ, טו): וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים וגו', וְהַשְּׁאָר הֵיכָן הֵם, רַבִּי לֵוִי וְרַבָּנָן, רַבִּי לֵוִי אָמַר כָּלוּ בָּרָעָב בִּימֵי אֵלִיָּהוּ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בֶּן הַדַּד בָּא וּלְקָחָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (מלכים א כ, א): וּבֶן הַדַּד מֶלֶךְ אֲרָם קָבַץ אֶת כָּל חֵילוֹ וּשְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ אִתּוֹ וְסוּס וָרָכֶב וַיַּעַל וַיָּצַר עַל שֹׁמְרוֹן וַיִּלָּחֶם בָּהּ. אֲנַן בָּעְיָין עֶשְׂרִים, וְתֵימַר שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם, אֶלָּא יֵשׁ אִפַּרְכִיָּא שֶׁהָיְתָה קָשָׁה וְהָיָה נוֹטֵל מִמֶּנָּה שְׁנַיִם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן עֵרָבוֹן תַּחַת יָדוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה וְרַבָּנָן, רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר בְּנֵי אֻכַּפְיֵיהּ וּבְנֵי אֱמוּרְיֵי. וְרַבָּנָן אָמְרֵי בְּנֵי אוּכַּיְיפֵי, שֶׁהָיוּ מְרוֹצְצִין בְּאַרְכּוֹף, וּבְנֵי אֱמוּרְיֵי שֶׁהָיוּ תְּמוּרוֹת שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶן, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (מלכים ב יד, יד): וְאֵת בְּנֵי הַתַּעֲרֻבוֹת, שֶׁהָיוּ מְעוֹרְבוֹתֵיהֶן שֶׁל אֲבוֹתֵיהֶן. נְבוּכַדְנֶצַּר שָׁלַט בְּכֻלָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ב, לח): וּבְכָל דִּי דָאְרִין בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָא וגו'. כּוֹרֶשׁ שָׁלַט בְּכֻלָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עזרא א, ב): כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה'. דָּרְיָוֶשׁ שָׁלַט בְּכֻלָּן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דניאל ו, כו): בֵּאדַיִן דָּרְיָוֶשׁ מַלְכָּא כְּתַב לְכָל עַמְמַיָא וגו'. אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שָׁלַט בְּחֶצְיָן, לָמָּה בְּחֶצְיָן, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא וְרַבָּנָן, רַבִּי הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתָּה חִלַּקְתָּ אֶת מַלְכוּתִי, שֶׁאָמַרְתָּ (עזרא א, ג): הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָיִם, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי חוֹלֵק מַלְכוּתְךָ. וְרַבָּנָן אָמְרֵי אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה חִלַּקְתָּ בִּנְיַן בֵּיתִי, שֶׁאָמַרְתָּ (עזרא ו, ג): רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵה אַמִּין שִׁתִּין, חַיֶּיךָ שֶׁאֲנִי חוֹלֵק מַלְכוּתְךָ, וְיֵימַר מֵאָה וְעֶשְׂרִים וָשֵׁשׁ, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, אֶלָּא כָּךְ אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתָּה נָתַתָּ עֲלִיָּה אַחַת לְבֵיתִי מִשֶּׁלְּךָ, שֶׁאָמַרְתָּ (עזרא א, ג): מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל, אַף אֲנִי נוֹתֵן עֲלִיָּה תּוֹסֶפֶת אַחַת מִשֶּׁלִּי, שֶׁהוֹסִיף לוֹ מְדִינָה אַחַת בַּחֶשְׁבּוֹן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה.

ומשה היה רועה - הדא הוא דכתיב (חבקוק ב, כ): וה' בהיכל קדשו. אמר רבי שמואל בר נחמן: עד שלא חרב בית המקדש, היתה שכינה שורה בתוכו, שנאמר (תהלים יא, ד): ה' בהיכל קדשו. ומשחרב בית המקדש, נסתלקה השכינה לשמים, שנאמר (שם שם, שם): ה' בשמים הכין כסאו. רבי אלעזר אומר: לא זזה השכינה מתוך ההיכל, שנאמר (דה"ב ז, טז): והיו עיני ולבי שם וגו'. וכן הוא אומר (תהלים ג, ה): קולי אל ה' אקרא ויענני מהר קדשו סלה, אף על פי שהוא חרב הרי הוא בקדושתו. בא וראה מה כורש אומר (עזרא א, ג): הוא האלהים אשר בירושלים. אמר להן: אף על פי שהוא חרב, האלהים אינו זז משם. אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי, שנאמר (שיר ב, ט): הנה זה עומד אחר כתלנו. וכתיב (תהלים יא, שם): עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם. אמר רבי ינאי: אע"פ ששכינתו בשמים, עיניו יחזו עפעפיו, יבחנו בני אדם. משל למלך שהיה לו פרדס ובנה בו מגדל גבוה, וצוה המלך שיתנו לתוכו פועלים, שיהיו עוסקים במלאכתו. אמר המלך: כל מי שמתכשר במלאכתו, יטול שכרו משלם, וכל מי שמתעצל במלאכתו, ינתן בדימוס. המלך, זה מלך מלכי המלכים. והפרדס, זה העולם, שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל בתוכו לשמור התורה, והתנה עמהם ואמר: מי שהוא שומר את התורה, הרי גן עדן לפניו, ומי שאינו משמרה, הרי גיהנם. אף הקדוש ברוך הוא, אף על פי שהוא נראה כמסלק שכינתו מבית המקדש, עיניו יחזו עפעפיו יבחנו בני אדם, ולמי בוחן לצדיק, שנאמר (תהלים שם, ה): ה' צדיק יבחן. בדק לדוד בצאן ומצאו רועה יפה, שנאמר (שם עח, ע): ויקחהו ממכלאות צאן. מהו ממכלאות צאן? כמו (בראשית ח, ב): ויכלא הגשם, היה מונע הגדולים מפני הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות, כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים, כדי שירעו עשב הבינונית, ואחר כך מוציא הבחורים, שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקדוש ברוך הוא: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כחו, יבא וירעה בעמי, הדא הוא דכתיב (תהלים שם, עא): מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו, ואף משה לא בחנו הקדוש ברוך הוא, אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רבינו עליו השלום רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי ורץ אחריו, עד שהגיע לחסית, כיון שהגיע לחסית, נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות, כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עיף אתה, הרכיבו על כתיפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך, חייך! אתה תרעה צאני ישראל. הוי, ומשה היה רועה:

תנא בסדר עולם למה נמנו שני דריוש המדי שהוא בן ס"ב שנה במלכו, לפי שכיון שהגלה נבוכדנצר את יהויכין בשנה ההוא נולד שטנה של בבל, שהרי מגלות יהויכין עד שנהרג בלשצר ס"ב שנה, כי ח' שנים מלך קודם לכן, וזהו שאמרו חז"ל במס' מגילה כ"ג דאויל מרודך גמירא, אבל הענין נראה כי כ"ג שנים מלך מכח הפסוק שאמר ועבדו אותו [כל הגוים] ואת בנו [ואת בן בנו] (ירמיה כז ז), והוא אויל מרודך ובלשצר, ומה שאמר דניאל לבלשצר נבוכדנצר אבוך (דניאל ה יא), הוא זקינו ומה שכתב בשנת שלש למלכות בלשצר חזון נראה אלי אני דניאל אחרי הנראה אני בתחלה (שם ח א), החלום הראשון בשתא חדא לבלשצר וראה, וארו חיוה אחרי תנינה דמיה לדוב (שם ז ה), אלו הפרסיים שאוכלים ושותין כדוב, ומסורבלין בשר כדוב, ואין להם מנוחה כדוב, ותלת עלעין בפומא בין שינא, וכן אמרין לה קומי אוכלין בשר שגיא (שם), בשר שגיא זה עושר המלכות אשר היה לפניו כל מה שקבץ נבוכדנצר, ואויל מרודך ובלשצר ודריוש המדי, מצא אחשורוש, ותלת עלעין הם ג' מלכים שהיו עתידין למלוך מפרס, כענין החלום השני שראה בשנת ג' לבלשצר כשהיה בשושן הבירה אשר בעולם המדינה, על שם שהמלכות של כשדים היתה חוזרת למדי, לכך ראה שהיה בשושן אשר בעילם, וכן הוא אומר ושמתי כסאי בעילם (ירמיה מט לח), על שנשתעבדו ישראל תחת ידי מדי אחרי מלכות כשדים, והמלאך מגיד לדניאל, שנאמר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס (דניאל ח כ), אלא שהחלום הזה נאמר בו ואתה סתום החזון כי לימים רבים (שם שם כו), ולבסוף כתיב ואשתומם על המראה ואין (מגיד לי) [מבין] (שם ח כז), והקרנים של איל שפירש לו כי הם מלכי מדי ופרס, תחילה מלך דריוש המדי הוא הקרן הראשונה, ואחריה מלכות פרס כורש וארתחשסתא, ואחשורוש שנשא את אסתר ודריוש, ומלכות אלו הג' נקרא מלכות ארתחשסתא כי ארתחשסתא הוא שם מלכות פרס, כמו פרעה על שם מלכות מצרים, אבימלך על שם מלכות פלשתים, ולכל אחד וחד שמו, לכך אמרו רז"ל במס' ר"ה הוא [כורש הוא] דריוש הוא ארתחשסתא, וראיה לדבריהם ותלת עלעין בפומא כורש ואחשורוש ודריוש, וארתחשסתא הוא שם המלכות, ועוד ראיה לדבריהם, שנאמר הנה עוד שלשה מלכים עומדים לפרס (דניאל יא ב), חוץ מדריוש המדי, והם כורש ואחשורוש ודריוש, והרביעי יעשיר עושר גדול (שם), זה דריוש שנקרא ארתחשסתא, והוא ג' לפרס, וד' למדי, וזה שנאמר על ידי ישעיה חזות (קשות) [קשה] הוגד לי, (ישעיה כא ב), כי ראה אורך הגלות אחרי מלאת למלכות בבל שבעים שנה, שנאמר עלי עילם צורי מדי (ישעיה שם), ואומר ערוך השלחן וגו' ויקרא אריה על מצפה וגו', והנה זה בא רכב איש צמד פרשים (שם כא ה ז ח), הם מלכי מדי ופרס דריוש המדי וכורש ואחשורוש, ודריוש המדי הוא אשר נבנה הבית בימיו, כי בשנת אחת לכורש העביר קול בכל מלכותו לאמר מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו וגו' (עזרא א ג). לקיים מה שנאמר כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם (ירמיה כט י), ועלו ולא הניחום צרי יהודה, וכתיב בס' דניאל ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש המלך (דניאל א כא), וכתיב בשנת שלוש לכורש מלך פרס דבר נגלה לדניאל וגו' (שם י א), מהו ויהי דניאל עד שנת אחת לכורש, מלמד שנזקן ונמנע מבית המלכות וישב לו בביתו, וכורש מלך ג' שנים מקוטעות, וכתיב במלכות אחשורוש בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים (עזרא ד ו), ובימי ארתחשסתא הראשון נבטלה מלאכת הבית, ככתוב בס' עזרא ובימי ארתחשסתא כתב בשלם מתרדת (עזרא ד ז), עד ובטילו המו (שם שם כג), למדנו שהוא אחשורוש הוא ארתחשסתא הרשע, כי משמתו שניהם בטילו עבודת הבית, ובימי דריוש מלך פרס שהוא נקרא ארתחשסתא הגדול, נתן להם רשות לבנות, שנאמר באדין בטלת עבודת בית אלהא די בירושלם והות בטלה עד שנת תרתין למלכות דריוש מלך פרס (שם ד כד), ונקא דריוש הגודל כורש על שם שקיים דברי כורש מלך ראשון של פרס, שהעביר קול בכל מלגותו ואמר כל ממלכות הארץ נתן לי [ה'] אלהי השמים (עזרא א ב), ודריוש היה שמו ארתחשסתא על שם המלכות, וארתחשסתא הראשון שביטל את מלאכת בית ה', והוא אחשורוש שכתוב בו בתחלת מלכותו כתבו שטנה על יהודה וירושלים (שם ד ו), ואין בדבר שום ספק, כי שלשה מלכים בלבד עמדו לפרס, ואם תחשוב ארתחשסתא הראשון, וארתחשסתא האחרון, הרי ה' מלכים לפרס, ובכל החזיונות אתה מוצא ג' מלכים לפרס, ומה שאמר הרביעי, רביעי לדריוש המדי, וכתיב ותלת עלעין (דניאל ז ה), זה דריוש הפרסי שהוא ארתחשסתא מלך ל"ב שנה, גם מיום אשר צוה אותי להיות פחם בארץ יהודה משנת עשרים ועד שנת שלשים ושתים לארתחשסתא המלך (נחמיה ה יד), הוא הוא דריוש שבשנה ראשונה למלכו ניתן רשות לישראל לבנות הבית, טול עתה משנהרג בלשצר עשרים שנה לדריוש המדי, וג' לכורש, וי"ד לאחשורוש, שנאמר בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל (אסתר ג ז), בי"ג שנה לאחשורוש לשנה הבאה נתלה המן. והמגלה נקבעה בשנת י"ד לאחשורוש, שנאמר לקיים את אגרת הפורים הזאת השנית (שם ט כט), בשנה שניה פשטה בכל העולם, הרי י"ט שנה שחסרו למלאות לחרבות ירושלים, כי ממלכות נבוכדנצר עד חרבות ירושלים י"ט שנה, מכיבוש יהויקים עד גלות יכניה, ועוד י"א שנה עד חורבן הבית בימי צדקיהו הכל י"ט שנה, והשלימום דריוש המדי ושלשה מלכים של פרס, כורש ואחשורוש ודריוש, הוא ארתחשסתא הגדול, ולפי שהיו שנים מקוטעות בין מלך למלך, הוצרכה עוד שנה להשלמת הע' לחרבות ירושלים, עמד דריוש הגדול והשלימם, למדנו כי מגלת אסתר קדמה לבנין הבית שתי שנים, וכשם שהעמיד השם את המן כדי להחזיר את ישאל למוטב, כך יעמיד השם מלך שגזירותיו קשות כהמן ומחזירם למוטב לפני ביאת משיח בן דוד, והם הם חבלי משיח שיעמדו האומות על ישראל בעת מנין נפ"ץ, שהוא לקץ הימים שנים אלף לגלותינו, מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו לנקבציו: