עזרא י:יט מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר ומדרש אגדה

וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. אַתָּה מוֹצֵא כָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהָיוּ מְבִיאִין, הָיוּ מְבִיאִין עַל הָעֲבֵרוֹת. אָשָׁם כְּשֶׁהוּא מַקְרִיבוֹ, הָיָה מַקְרִיבוֹ עַל הָעֲבֵרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְּנוּ יָדָם לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם, וַאֲשֵׁמִים אֵיל צֹאן עַל אַשְׁמָתָם (עזרא י, יט). וְהַחַטָּאת הָיְתָה בָּאָה עַל הַשְּׁגָגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל שִׁגְגָתָם (במדבר טו, כה). עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עוֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם, כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרְכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם (איוב א, ה). אֲבָל הַתּוֹדָה שֶׁהָיְתָה בָּאָה, עַל הַנֵּס הָיְתָה בָּאָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֲבִיבָה עָלַי מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת. וְאַף דָּוִד אָמַר, זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי (תהלים נ, כג). יְכַבְּדֵנִי אֵינִי אוֹמֵר אֶלָּא יְכַבְּדָנְנִי שְׁתֵּי פְּעָמִים, בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, כָּל מִי שֶׁהוּא עוֹנֶה אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לַעֲנוֹת אָמֵן לָעוֹלָם הַבָּא. מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (שם עב, יח), מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן (שם מא, יד), אָמֵן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאָמֵן בָּעוֹלָם הַבָּא. לְכָךְ נֶאֱמַר: זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לוֹמַר שִׁירָה לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה (שמות טו, א). אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא אָז יָשִׁיר. הֱוֵי, כָּל מִי שֶׁאוֹמֵר שִׁירָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, זוֹכֶה לוֹמַר שִׁירָה לָעוֹלָם הַבָּא. לְכָךְ נֶאֱמַר: זוֹבֵחַ תּוֹדָה יְכַבְּדָנְנִי. הֱוֵי, וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים. גְּדוֹלָה הַשְּׁלָמִים, שֶׁהֵם עוֹשִׂים שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַפָּר, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֲפִלּוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן עוֹשִׂין עֲבוֹדָה זָרָה וְעוֹשִׂין חֲבוּרָה אַחַת, אֵין מִדַּת הַדִּין נוֹגַעַת בָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ (הושע ד, יז). אָמַר רַבִּי לֵוִי, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאֵין חִתּוּם בִּרְכַּת כֹּהֲנִים אֶלָּא שָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו, כו). אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, גָּדוֹל הוּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁהִכְתִּיב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דְּבָרִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא הָיוּ, אֶלָּא בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. אֵלּוּ הֵן. כְּשֶׁמֵּת יַעֲקֹב, וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף (בראשית נ, טו). מֶה עָשׂוּ. הָלְכוּ אֵצֶל בִּלְהָה וְאָמְרוּ לָהּ, הִכָּנְסִי אֵצֶל יוֹסֵף וְאָמְרוּ לוֹ: אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ כֹּה תֹּאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ (בראשית נ, יז). וּמֵעוֹלָם לֹא צִוָּה יַעֲקֹב מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּלוּם, אֶלָּא מֵעַצְמָם אָמְרוּ דָּבָר זֶה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, כַּמָּה דְּיוֹ מִשְׁתַּפֵּךְ, וְכַמָּה קוּלְמוּסִין מִשְׁתַּבְּרִין, וְכַמָּה עוֹרוֹת אֲבוּדִים, וְכַמָּה תִּינוֹקִין מִתְרַצְּעִין לִלְמֹד דָּבָר שֶׁלֹּא הָיָה, בַּתּוֹרָה. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כֹּחַ הַשָּׁלוֹם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׂרָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְאַבְרָהָם וְאָמְרוּ לוֹ: לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה (שם יח, יד), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן (בראשית יח, יב). וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא אָמַר לְאַבְרָהָם אֶלָּא לָמָּה זֶה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי (בראשית יח, יג). וְכָל כָּךְ לָמָּה, בִּשְׁבִיל הַשָּׁלוֹם. וְלָעוֹלָם הַבָּא כְּשֶׁיַּחְזִיר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַגָּלֻיּוֹת לִירוּשָׁלַיִם, בְּשָׁלוֹם מַחֲזִירָן, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלַיִם יִשְׁלָיוּ אוֹהֲבַיִךְ (תהלים קכב, ו). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, הִנְנִי נוֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם (ישעיה סו, יב).

וזאת תורת זבח השלמים וגו'. אתה מוצא ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמים איל (הצאן) [צאן] על אשמתם (עזרא י יט), והחטאת היתה [באה] על השגגה, שנאמר וחטאתם (לה') [לפני ה'] על שגגתם (במדבר טו כה), עולה היתה באה על הרהור הלב, שנאמר והשכם בבוקר והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), אבל התודה שהיתה באה על חנם, היתה באה, אמר הקב"ה זו חביבה עלי מכל קרבנות, אמר דוד זובח תודה יכבדנני (תהלים נ כג), יכבדני לא כתיב כאן, אלא יכבדנני, שתי פעמים העולם הזה והעולם הבא.

ד"א אם על תודה יקריבנו. את מוצא כל הקרבנות שהיו מביאים היו באים על העבירות, מי שהיה מקריב אשם על עונות, [שנאמר ויתנו ידם להוציא נשיהם ואשמום איל צאן על אשמתם (עזרא י יט) והחטאת היתה באה על השגגה], שנאמר וחטאתם לפני ה' על שגגתם (במדבר טו כה). עולה היתה באה על הרהור הלב, שנאמר והשכים בבקר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה). אבל התודה היתה באה על חנם, אמר הקב"ה חביבה היא עלי יותר משאר הקרבנות, לכך נאמר זובח תודה יכבדנני, ומהו יכבדנני בשני נונין, רצה לומר בעולם הזה ובעולם הבא: