עמוס א:ט מדרש: אוצר מדרשים, איכה רבה, פסיקתא דרב כהנא וספרי דברים

ט״ז) אדם כי יהיה בעור בשרו – בנוהג שבעולם, אדם שיש לו עבד והוא סורח עליו, מה הוא עושה לו? קורא לפחמים שיעשו לו כבלים ומיד הן מביאין שלשלאות כדי לכפות אותו, אבל המקום אינו כן, אלא אדם חטא לפניו אינו צריך לומר קראו לפחמים שיעשו כבלים, אלא ממנו הם כבלים שלו. אדם כי יהיה – בא וראה היאך חלק הקב״ה כבוד לישראל, בקרבנות מה הוא אומר? אדם כי יקריב מכם, תלה הקרבנות בהם לפי שעליהם נתלים, אבל בנגעים אינו אומר כן, אלא אדם כי יהיה בעור בשרו, ללמדך שאם ישראל זוכין, הנגעים באים על או״ה ולא על ישראל כשם שכתוב בנעמן (מ״ב ה׳), וכן הוא אומר והסיר ה׳ ממך כל חלי וכל מדוי מצרים (דברים ז׳), ואומר נכונו ללצים שפטים (משלי י"ט). למה נקרא שם הצרעת נושנת, לפי שגרמו עונותיו שנתישנה הצרעת זמן מרובה. למה גזר על המצורע שישב בדד ובגדיו יהיו פרומים וראשו פרוע והוא עצמו קורא טמא, שנאמר והצרוע אשר בו הנגע וגו׳, אתה מוצא על ג׳ עבירות הצרעת נדבקת לבריות: מקנאת הבל (לשון הרע) כמו שנעשה במרים, מחמדת עושר כמו שנעשה בגחזי (מ״ב ה׳ כ״ז), מגובה את עצמו כמו שנעשה בעוזיהו (דהי״ב כ״ו). לפיכך גזר המקום על המצורע שיהא בגדיו פרומים וראשו פרוע – כנגד חמדת העושר, וכנגד הגאוה – יקרא עצמו טמא, וכנגד קנאת ההבל שאמר דברים על חבירו שלא כן – בדד ישב מחוץ למחנה כמנודה. וחשוב הוא כמת, שנאמר אל נא תהי כמת, ואומר בעוזיהו בית החפשית (שם), וכמו שנאמר במת ועבד חפשי מאדוניו (איוב ג׳); למה לא צוה הקב״ה להראות נגעים לאחד מישראל אלא לאהרן ולבניו בלבד? אלא כשם שנוטלין מתנותיהן ותרומותיהן וכל קרבנות של ישראל, כך יקבלו טרחותיהן, בשביל כך עשה המקום שיהיו ישראל באים ומראין נגעיהן לכהן, שכן כתיב על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע (דברים כ״א). ועוד כדי שיצטרכו ישראל להם ויהיו נותנים להם מתנותיהם בעין יפה. וחכמים מושלים טומאת הצרעת בטומאת הרוח והלב. ואלה הם העוזבים יראת המקום ונדבקים בע״ז, כמו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את הרבים וטימא את ישראל בצרעת הרוח, שכן כתיב: וירבעם בן נבט אפרתי וגו׳ ושם אמו צרועה אשה אלמנה עבד לשלמה (מ״א י״א). למה נקרא שמו ירבעם? אמר הקב״ה ביני ובין בני הוא עשה מריבה, שעשה את העגל והפריש בני ממני. בן נבט – מהו נבט? לשון אש, האיש שהביא הנבט והאש על עמי ישראל (בגמרא סנהדרין ק״א: דרשו בן נבט – שניבט ולא ראה, ת״ר נבט – שראה אש יצאה מאמתו וכו׳, ועיקר נבט הוא לשון הבטה), ושם אמו צרועה – שהביא צרעת הרוח על העם והסב לבם ממני. אשה אלמנה – האיש שהושיב את עמי אלמנה, שנאמר באיכה היתה כאלמנה. עבד – שעשה לבני עבדים לאומות העולם. לשלמה – שהשלימם לשונאיהם כמו שכתוב הָגְלָת שְׁלוֹמִים (ירמיה י״ג), ואומר על הסגירם גלות שלימה (עמוס א׳). וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה – שהרים ידו במלך מ״ה הקב״ה [שהשלום שלו], מה דרכו של נגע שכהן רואה ומסגירו, ואם יראה בו סימני טהרה הוא מטהרו, שנאמר והסגיר את הנגע וגו', כך הקב״ה הסגיר ישראל בבבל, וכיון שהסגירו הודיעו סימני טהרה (לעשות תשובה), שכן אמר להן נבוכדנצר לחנניה מישאל ועזריה שישתחוו לצלם ולא קבלו, שנאמר לאלהך לא איתנא פלחין (דניאל ג׳), אמר להם המקום, אין אתם רוצים לסגוד לו, במקומכם לא היה לכם חששא עלי והייתם עובדים ע״ז, ולאחר שגליתם אתם מתביישין ממני, חייכם אם אתם מתביישין – בזה אני גואל אתכם בזה, לקיים מה שנאמר ושב ה׳ אלהיך את שבותך (דברים ל'), ואומר תחטאני באזוב ואטהר (תהלים נ"א).

שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ פָּתַר קְרָיָה בְּאַהֲרֹן, אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁמֵּת אַהֲרֹן הוּבְרְחוּ עַנְנֵי כָּבוֹד וְנִתְקַבְּצוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְסָפְדוֹ, אָמְרוּ משֶׁה אָבֵל וְאֶלְעָזָר אָבֵל וּמִי לֹא יִתְאַבֵּל. מִיָּד מַה כְּתִיב תַּמָּן (במדבר כא, א): וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וּכְתִיב: וַיִּלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וְרַבָּנָן פָּתְרִין קְרָיָה בְּחֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לִבְרֹחַ הָיוּ מַסְגִירִין אוֹתָן, בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי צָפוֹן וְלֹא הִנִּיחוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס א, ו): עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי עַזָּה וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַגְּלוֹתָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לְהַסְגִּיר לֶאֱדוֹם. בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי מִזְרָח, וְלֹא הִנִּיחוּם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (עמוס א, ט): עַל שְׁלשָׁה פִּשְׁעֵי צֹר וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל הַסְגִּירָם גָּלוּת שְׁלֵמָה לֶאֱדוֹם וְלֹא זָכְרוּ בְּרִית אַחִים. בִּקְּשׁוּ לִבְרֹחַ כְּלַפֵּי מַעֲרָב, וְלֹא הִנִּיחוּם, דִּכְתִיב (ישעיה כא, יג): מַשָֹּׂא בַּעְרָב בַּיַּעַר בַּעְרַב תָּלִינוּ אֹרְחוֹת וְגו'. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנָּשָׂא לְמַטְרוֹנָה, אָמַר לָהּ אַל תָּשִׂיחִי עִם חַבְרוֹתַיִךְ וְאַל תִּשְׁאֲלִי מֵהֶן וְאַל תַּשְׁאִילִי לָהֶן, לְיָמִים כָּעַס עָלֶיהָ הַמֶּלֶךְ וּטְרָדָהּ חוּץ לַפָּלָטִין, וְחָזְרָה עַל כָּל שְׁכֵנוֹתֶיהָ וְלֹא קִבְּלוּ אוֹתָהּ, וְחָזְרַת לַפָּלָטִין, אָמַר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַקְשֵׁית אַפֵּיךְ, אָמְרָה הַמַּטְרוֹנָה לַמֶּלֶךְ, אֲדוֹנִי אִלּוּלֵי הָיִיתִי מַשְׁאִילָה לָהֶן, וְשׁוֹאֶלֶת מֵהֶן מָנָא, וַהֲוָה עֲבִידְתִּי גַבָּהּ, אוֹ עֲבִידְתָּהּ גַּבִּי, לָא הֲווֹן מְקַבְּלִין לִי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, אַקְשִׁיתוּן אַפֵּיכוֹן, אָמְרוּ לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים לֹא כָתַבְתָּ בְּתוֹרָתְךָ (דברים ז, ג): וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּהֶם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ, אִלּוּלֵי הֲוֵינַן מַשְׁאֲלִין לְהוֹן, וְנַסְבוּן מִינְּהוֹן וְאִינוּן מִינַן, וַהֲוֵית בְּרַתֵּיהּ גַּבִּי אוֹ בְּרַתִּי גַּבֵּיהּ, לָא הֲווֹ מְקַבְּלִים לִי, הֱוֵי כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ. הֵבֵאתָ יוֹם קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹנִי, בְּצָרָה, וְלֹא כָמוֹנִי בִּרְוָחָה.

[ב] שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי (איכה א:כא). ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתר קרייא באהרן כהן גדול. את מוצא כיון שמת אהרן כהן גדול באו כנעניים ונזדווגו לישר', הד' היא דכת' וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים (במדבר כא:א), מהו דרך האתרים, כי מת אהרן התייר הגדול שלהם שהיה תר להם את הדרך. אין מנחם לי (איכה שם), משה היה אבל, אלעזר היה אבל. כל אויבי שמעו רעתי ששו (שם), אמרו העת לילך לבא עליהם, העת לילך ולכלה שנאיהם. ורבנין פתרין קרייא באומות העולם. את מוצא כיון שגרמו העונות ונכנסו גוים לירושלם, גזרו שבכל מקום שיהו ישר' בורחים יהו מסגירים אותם. בקשו לברוח לדרום ולא הניחו להם, כה אמר י"י על שלשה פשעי עזה ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס א:ו). בקשו לברוח למזרח ולא הניחו להם, כה אמר י"י על שלשה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס שם:ג). בקשו לברוח לצפון ולא הניחו להם, כה אמר י"י על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו (עמוס שם:ט). בקשו לברוח למער' ולא הניחו להם, משא בערב (ישעיה כא:יג). א' להם הקב"ה הא אגישתון אפיכון, אמרו לפניו רבון העולמים ולא את הוא שעשיתה. מושלו משל למה הדבר דומה, למלך שנשא למטרונא והיה מצוה אותה ואומ' לה אל תשיחי עם שכינותייך, ולא תשאילי להין ולא תשאלי מהן. פעם אחת הקניטה אותו וטרדה והוציאה מתוך פלטין שלו, והיתה מחזרת על בתי שכינותיה ולא היתה אחת מהן מקבלת אותה. א' לה המלך הא אגישת אפך, אמרה לו אדוני המלך ולא את הוא שעשית, לא כך היית מצוה עלי ואו' לי אל תשיחי עם שכינותיך ואל תשאילי להן ולא תשאלי מהן, אילו שאילית מנהין או אשאילית להן, הידא מינהין הוות מחמי' יתי עביר בגו ביתה ולא הוות מקבלה יתי גבה, הווי כי אתה עשית (איכה שם). כך אמרו ישר' לפי הקב"ה רבון העולמים ולא את הוא שעשיתה, ולא כך הכתבתה לנו בתורה, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך (דברים ז:ג), אילו נסיבנין מינהין או אנסיבינן להין, היידא מנהין הוות מחמא ברא או ברתא קאים על תרעיה ולא הוה מקבל יתיה, הוי כי אתה עשית (איכה שם). הבאת יום קראת ויהיו כמוני (שם), כמוני בצרה ולא כמוני ברווחה. אין מנחם לי (איכה שם), א' הקב"ה אנכי אנכי הוא מנחמכם (ישעיה נא:יב).