וְסַבּ֥וֹתִֽי אֲנִ֖י לְיַאֵ֣שׁ אֶת־לִבִּ֑י עַ֚ל כָּל־הֶ֣עָמָ֔ל שֶׁעָמַ֖לְתִּי תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃
מדרש לקח טוב
וסבותי לבי מן הדאגה הזאת. ונתיאשתי שהוא דבר שאין אדם יכול לעשות בו כלום. על כל העמל שעמלתי תחת השמש.
תנחומא בובר
[וירא ה' כי רבה וגו']. זש"ה כי יש אדם שעמלו וגו' (קהלת ב כא), מדבר בהקב"ה, ומנין שנקרא אדם, שנאמר [ועל דמות הכסא] דמות כמראה אדם עליו מלמעלה (יחזקאל א כו), שעמלו בחכמה (קהלת שם), שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג יט), ובדעת מנין, שנא' בדעתו תהומות נבקעו (שם שם כ). ובכשרון (קהלת שם), שהיו המעשים מתכשרין מעצמן, ולאדם שלא עמל בו, אלו הבריות. יתננו חלקו, גם זה הבל, כי כל ימיו מכאובים, שהיו מכאובים לפני הקב"ה במעשיהם הרעים, וכעס ענינו, שהיו מכעיסין לפני הקב"ה. גם בלילה לא שכב לבו, שהיו עושין (רע) [מעשים רעים] בלילה, ומנין שאפילו (בלילה) ביום, שנאמר רק רע כל היום (בראשית ו ה).