ט֛וֹב מַרְאֵ֥ה עֵינַ֖יִם מֵֽהֲלָךְ־נָ֑פֶשׁ גַּם־זֶ֥ה הֶ֖בֶל וּרְע֥וּת רֽוּחַ׃
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
(דף עד ע״ב) כתיב (דברים ח טז) המאכילך מן במדבר וכתיב (שם) ויענך וירעיבך רבי אמי ור׳ אסי חד אמר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וחד אמר אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל. אמר רב יוסף מכאן רמז לסומין שאוכלין ואינן שבעין. אמר אביי הילכך מאן דאית ליה סעודתא לא ניכלה אלא ביממא. א״ר זירא מאי קראה (קהלת ו ט) טוב מראה עינים מהלך נפש. (משלי כג לא) כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים ר׳ אמי ור׳ אסי חד אמר כל הנותן עינו בכוסו כל העולם דומה עליו כמישור וחד אמר כל הנותן עיניו בכוסו כל העריות דומות עליו כמישור (שם יב כו) דאגה בלב איש ישחנה רבי אמי ורבי אסי חד אמר יסיחנה מדעתו וחד אמר ישיחנה לאחרים. (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו רבי אמי ורבי אמי חד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם טועם בהם טעם עפר וחד אמר אפילו אוכל כל מעדני עולם אין דעתו מתקררת עד שיאכל עפר: תניא א״ר יוסי בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו עד לחייו אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן קלל את הנחש עולה לגג מזונותיו עמו יורד לקרקע מזונותיו עמו קלל את כנען אוכל מה שרבו אוכל ושותה מה שרבו שותה קלל את האשה הכל רצין אחריה קלל את האדמה הכל ניזונין הימנה:
עין יעקב
סה כְּתִיב: (דברים ח) "הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר [לְמַעַן עַנֹּתְךְ"]. (וכתיב: (שם) "ויענך ויעיבך") רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ, לְמִי שֶׁאֵין לוֹ פַּת בְּסַלּוֹ. וְחַד אָמַר: אֵינוֹ דּוֹמֶה מִי שֶׁרוֹאֶה וְאוֹכֵל, לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה וְאוֹכֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: מִכָּאן רֶמֶז לַסּוּמִין, שֶׁאוֹכְלִין וְאֵינָן שְׂבֵעִין. אָמַר רַבִּי זֵירָא: מַאי קְרָאָה: (קהלת ו) "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ". אָמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ, מַאן דְּאִית לֵיהּ סְעוּדָתָא, לָא נֵיכְלָהּ אֶלָּא בִּימָמָא. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם" בְּאִשָּׁה, יוֹתֵר מִגּוּפוֹ שֶׁל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר: "טוֹב מַרְאֵה עֵינַיִם מֵהֲלָךְ נָפֶשׁ". (משלי כּג) "כִּי יִתֵּן בַּכּוֹס עֵינוֹ יִתְהַלֵּךְ בְּמֵישָׁרִים". רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעוֹלָם [כֻּלּוֹ] דּוֹמֶה עָלָיו כְּמִישׁוֹר. וְחַד אָמַר: כָּל הַנּוֹתֵן עֵינוֹ בְּכוֹסוֹ, כָּל הָעֲרָיוֹת דּוֹמוֹת עָלָיו כְּמִישׁוֹר. (שם יב) "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה". רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי, חַד אָמַר: יְסִיחֶנָּה מִדַּעְתּוֹ. וְחַד אָמַר: יְשִׂיחֶנָּה לַאֲחֵרִים. (ישעיה סה) "וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ". רַבִּי אַמִי וְרַבִּי אַסִי. חַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, טוֹעֵם בָּהֶם טַעַם עָפָר. וְחַד אָמַר: אֲפִלּוּ אוֹכֵל כָּל מַעֲדַנֵּי עוֹלָם, אֵין דַּעְתּוֹ (מתקררת) [מְיֻּשֶּׁבֶת], עַד שֶׁיֹּאכַל עָפָר.
מדרש שכל טוב
ולחם בבקר לשבוע. מן הלחם חייב אדם להשביע את נפשו, מלמד שאין השביעה אלא בראיית עינים, וכן אמר קהלת טוב מראה עינים מהלך נפש (קהלת ו ט). וכן אמרו רבותינו לא יאכל [אדם] תבשילו לערב אלא לאור הנר, שכן הסומין אוכלין ואינן שביעין, ועוד שמא תפול זבוב או שאר דבר איסור ואינו רואהו, ולהכי אמרו רבנן הדלקת נר בשבת מצוה, כדי שיתענגו בלילי שבת במאכל ובמשתה, ואם יאכל מבעוד יום קודם שקידש היום חושבו כתענית ציבור, דהיינו ט' באב שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת, אלא תענוג חול, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), משעת קריאתו אתה חייב להתענג בו: