וַתִּשָּׂא֙ וַתָּב֣וֹא הָעִ֔יר וַתֵּ֥רֶא חֲמוֹתָ֖הּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־לִקֵּ֑טָה וַתּוֹצֵא֙ וַתִּתֶּן־לָ֔הּ אֵ֥ת אֲשֶׁר־הוֹתִ֖רָה מִשָּׂבְעָֽהּ׃
רות רבה
וַתְּלַקֵּט בַּשָֹּׂדֶה עַד הָעָרֶב וגו' (רות ב, יז), וְכַמָּה הִיא אֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר שְׁלשָׁה סְאִין, דִּתְנֵינַן הָאֵיפָה שְׁלשָׁה סְאִין (רות ב, יח): וַתִּשָֹּׂא וַתָּבוֹא הָעִיר.
רות רבה (לרנר)
ותלקט בשדה עד הערב [ותחבוט את אשר לקטה ויהי כאיפה שעורים] (רות ב: יז) וכמה היא האיפה? ר' יוחנן אמ', שלש סאים, [דתנינן: האיפה שלש סאין]. ותשא ותבא העיר [ותרא חמותה את אשר לקטה ותתן לה את אשר הותירה משבעה] (רות ב: יח) הותירה מן הברכה מעין טובה שנתן לה.