וְגַ֤ם אֶל־שֹֽׁפְטֵיהֶם֙ לֹ֣א שָׁמֵ֔עוּ כִּ֣י זָנ֗וּ אַֽחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּֽשְׁתַּחֲו֖וּ לָהֶ֑ם סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֜רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הָלְכ֧וּ אֲבוֹתָ֛ם לִשְׁמֹ֥עַ מִצְוֺת־יְהוָ֖ה לֹא־עָ֥שׂוּ כֵֽן׃
רות רבה
וַיְהִי בִּימֵי שְׁפֹט הַשֹּׁפְטִים (רות א, א), אוֹי לַדּוֹר שֶׁשָּׁפְטוּ אֶת שׁוֹפְטֵיהֶם, וְאוֹי לַדּוֹר שֶׁשּׁוֹפְטָיו צְרִיכִין לְהִשָּׁפֵט, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ב, יז): וְגַם אֶל שֹׁפְטֵיהֶם לֹא שָׁמֵעוּ, וּמִי הָיוּ, רַב אָמַר בָּרָק וּדְבוֹרָה הָיוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר, שַׁמְגַּר וְאֵהוּד הָיוּ. רַב הוּנָא אָמַר דְּבוֹרָה וּבָרָק וְיָעֵל הָיוּ, שְׁפֹט חַד, שֹׁפְטִים תְּרֵין, הַשֹּׁפְטִים תְּלָתָא.
רות רבה (לרנר)
[ח (א)] ויהי בימי שפוט השופטים אוי לדור ששפטו את שופטיהם, אוי לדור ששופטיהם צריכין להשפט, שנא' וגם אל שופטיהם לא שמעו (שופטים ב: יז). ומי היו? רב אמר, דבורה וברק היו. ר' יהושע בן לוי אמ', שמגר ואהוד היו. רב הונא אמר, דבורה ויעל היו. ר' אחא, דבורה וברק ויעל היו. שפוט אחד, השופטים שנים, הרי שלשה. (ב) ר' שאל לבוצלא, מהו דין כי זנתה אמם הובישה הורתם (הושע ב: ז) א"כ אמנו שרה זונה היתה, דאת אמר כי זנתה אמם? אמר ליה, אימתי דברי תורה מתבזין בפני עם הארץ, בשעה שבעליהן מבזין אותה. אתא ר' יעקב בר אביי בשם ר' אחא ועבדה שמועה, אימתי נעשין דברי תורה כזונות לפני עם הארץ, בשעה שבעליהן מבזי' אותם. ר' יוחנן מייתי לה מן הדא, וחכמת המסכן בזויה (קהלת ט: טז) וכי חכמתו של ר' עקיב' שהיה מסכן, ושל הלל שהיה מסכן, בזויה היתה? אלא מהו מסכן? בזוי בדבריו, כגון זה שהיה דורש, לא תטה משפט (דברים טז: יט), והוא מטה. לא תקח שוחד (שם). והוא לוקח. כל אלמנה ויתום לא תענון (שמות כב: כא), והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו, שנאמ' ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני (שופטים יד: ג), והוא שפט את ישראל (שם טז: לא). גדעון [עבד ע"ז שנא'] ויעש אותו גדעון לאפוד (שם ח: כז) - לע"ז. והוא שפט את ישראל.
אוצר מדרשים
ט') חייבין ישראל למנות דיינין שיהא בהם יראת שמים כדי שלא יהא בהם משוא פנים ולא מקח שוחד. שכשופטי ישראל ומנהיגי הדור וגדולינו הולכין בישרות ובתמימות ומתרחקים מן הכיעור ומן החטא, כך הם כל ישראל, שהגוף הולך אחר הראש, וכן מצינו במלכי ישראל כשהיה המלך פושע היו כל ישראל בפורענות וכשהיה המלך ירא חטא היו כל ישראל מדקדקין על נפשותיהם והיו בהשקט ובבטחה והיו מתגברין על שונאיהם. לא גלתה יהודה אלא שלא העמידו את הדין שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה וגו׳ (איכה א׳:ו׳), מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה כך דייני ישראל שבאותו הדור זה כובש פניו מפני זה וזה כובש פניו מפני זה. כך אמר להם הנביא שריך סוררים וחברי גנבים וגו׳ (ישעיהו א׳:כ״ג) ומהו שלמונים? שהיו אומרים זל״ז עשה עמי היום ואני אשלם לך למחר, והנביא צווח ואומר מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים. חכיתי להם שיעמידו את השופטים ויקיימו את הדין, הן לא כן עשו, אלא עשו את שלהן עיקר ואת הדין טפלה, לפיכך נעשו הם טפלה לגוים בארצם, שנאמר ויקו למשפט והנה משפח (דרש משפח מלשון ספחני נא – שמואל א ב׳:ל״ו) לצדקה והנה צעקה (שם ה'). ולפיכך ה׳ במשפט יבא עם זקני עמו ושריו וגו' גזלת העני בבתיכם (שם ג'), וכי בבתיהם היתה הגזלה? אלא מתוך שצווחים היתומים והאלמנות והעניים על גזלותיהם והם מעלימים עיניהם, מעלה עליהם הכתוב כאלו הגזלה בבתיהם, שנאמר יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם (שם א'). לפיכך אמר להם הקב״ה אין לי חפץ בקרבנותיכם וגם לא בתפלותיכם, ולא בחדשיכם ובמועדיכם, שנאמר לא תוסיפו הביא מנחת שוא וגו' חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי ובפרשכם כפיכם אעלים עיני וגו'. אמרו ישראל ומה נעשה וישוב חרון אפו? אמר להם למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ וגו'. ובזכות דין של צדק עתיד הקב"ה לבנותה כדכתיב ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. וכל דיין שמטה את הדין גורם שממון לעולם, שנאמר שמעו נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל המתעבים משפט ואת כל הישרה יעקשו (מיכה ג׳:ט׳), ועל ה' ישענו לאמר הלא ה' בקרבנו לא תבא עלינו רעה (שם). לכן מביא עליהם שלש פורעניות שנאמר לכן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלם עיין תהיה והר הבית לבמות יער (שם). אוי לו לדור ששופטין את שופטיהן, אוי לו לדור שאין שומעין לשופטיהן כשהם ישרים, שנאמר וגם אל שופטיהם לא שמעו (שופטים ב׳:י״ז), ומי הם? רב אמר דבורה וברק היו, ריב"ל אמר שמגר ואהוד היו, רב הונא אמר דבורה ויעל היו.