יְהוָ֞ה יֵחַ֣תּוּ מריבו [מְרִיבָ֗יו] עלו [עָלָיו֙] בַּשָּׁמַ֣יִם יַרְעֵ֔ם יְהוָ֖ה יָדִ֣ין אַפְסֵי־אָ֑רֶץ וְיִתֶּן־עֹ֣ז לְמַלְכּ֔וֹ וְיָרֵ֖ם קֶ֥רֶן מְשִׁיחֽוֹ׃ (פ)
עין יעקב
ט תַּנְיָא, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת הֵן לְיוֹם הַדִּין, אֶחָד שֶׁל צַדִּיקִים גְּמוּרִים, וְאֶחָד שֶׁל בֵּינוֹנִיִּים, וְאֶחָד שֶׁל רְשָׁעִים גְּמוּרִים. (של) צַדִּיקִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. (של) רְשָׁעִים גְּמוּרִים נִכְתָּבִין וְנֶחְתָּמִין לְאַלְתַּר לְגֵיהִנָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (דניאל י״ב:ב׳) "וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם, וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם". בֵּינוֹנִיִּים יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וּמְצַפְצְפִין וְעוֹלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (זכריה י״ג:ט׳) "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ וְגוֹ' הוּא יִקְרָא בִשְׁמִי וַאֲנִי אֶעֱנֶה אֹתוֹ". וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: (שמואל־א ב) "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה" וְגוֹ'. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: "וְרַב־חֶסֶד", מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: (תהילים קט״ז:א׳) "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי". וַעֲלֵיהֶם נֶאֶמְרָה כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ: (תהילים קט״ז:א׳) "דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ". פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן וּפוֹשְׁעֵי גּוֹיִים בְּגוּפָן, יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם (ונידונין בגיהנם) וְנִדּוֹנִין בָּהּ שְׁנֵים־עָשָׂר חֹדֶשׁ, לְאַחַר שְׁנֵים־ עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוּפָן כָּלֶה וְנִשְׁמָתָן נִשְׂרֶפֶת, וְרוּחַ מְפַזְּרָתָן, וְנַעֲשִׂים אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵי הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלאכי ג׳:כ״א) "וְעַסּוֹתֶם רְשָׁעִים, כִּי יִהְיוּ אֵפֶר תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלֵיכֶם". אֲבָל הַצְּדוֹקִים, וְהַמָּסוֹרוֹת לְאַנָּסִים, וְהַמּוּמָרִים לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְהָאַפִּיקוֹרְסִים, וְשֶׁכָּפְרוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁכָּפְרוּ בִּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְשֶׁפֵּרְשׁוּ מִדַּרְכֵי צִבּוּר, וְשֶׁנָּתְנוּ חִתִּיתָם בְּאֶרֶץ הַחַיִּים, וְשֶׁחָטְאוּ, וְשֶׁהֶחֱטִיאוּ אֶת הָרַבִּים, כְּגוֹן: יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַחֲבֵרָיו, יוֹרְדִין לְגֵיהִנָּם וְנִדּוֹנִין בָּהּ לְדוֹרֵי דּוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: (ישעיהו ס״ו:כ״ד) "וְיָצְאוּ וְרָאוּ בְפִגְרֵי הָאֲנָשִׁים הַפֹּשְׁעִים" וְגוֹ'. גֵּיהִנָּם כָּלֶה וְהֵם אֵינָם כָּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר: (תהילים מ״ט:ט״ו) "וְצוּרָם לְבַלּוֹת שְׁאוֹל". (מזבול לו) וְכָל כָּךְ לָמָּה? לְפִי שֶׁפָּשְׁטוּ יְדֵיהֶם בִּזְבוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): "מִזְּבֻל לוֹ", וְאֵין 'זְבֻל' אֶלָּא בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: (מלכים א ח׳:י״ג) "בָּנֹה בָנִיתִי בֵית זְבֻל לָךְ" וְגוֹ'. (אמר מר: ועליהם אמרה חנה: "ה' ממית ומחיה") [וַעֲלֵיהֶם אָמְרָה חַנָּה: (שמואל־א ב) "ה' יֵחַתּוּ מְרִיבָיו"]. אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבִּין: וּפְנֵיהֶם דּוֹמִין לְשׁוּלֵי קְדֵרָה. אָמַר רָבָא: וְאִינְהוּ, מִשַּׁפִּירֵי בְּנֵי מְחוֹזָא, וּמִקַּרְיָן: 'בְּנֵי־גֵּיהִנֹּם'. אָמַר מַר: בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: 'וְרַב־ חֶסֶד', מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וְהָכְּתִיב: "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ"? הָתָם, עָוֹן דְּפוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָן. וְהָאָמַרְתְּ: לֵית לְהוּ תַּקָּנָה? הָתָם, בְּרוּבָּא עֲוֹנוֹת, הָכָא, בְּמֶחֱצָה עֲוֹנוֹת וּמֶחֱצֶה זְכֻיּוֹת. (והכי קאמר: אי הוה במחצה עונות) וְאִית בֵּיהּ [נַמִּי] עָוֹן דְּ'פוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל בְּגוּפָם' לָא סַגְיָא דְּלָאו "וְהֵבֵאתִי אֶת הַשְּׁלִשִׁית בָּאֵשׁ". וְאִם לָאו: "וְרַב־חֶסֶד", מַטֶּה כְּלַפֵּי חֶסֶד. וַעֲלֵיהֶם אָמַר דָּוִד: (תהילים קט״ז:א׳) "אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה'" וְגוֹ'.
שמות רבה
ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להן בתים - רב ולוי: חד אמר: בתי כהונה ובתי לויה. וחד אמר: בתי מלכות. בתי כהונה ולויה ממשה ואהרן. בתי מלכות ממרים. לפי שדוד בא ממרים, דכתיב (דה"א ב, יח): וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות, ואלה בניה: ישר ושובב וארדון, עזובה זו מרים. ולמה נקראת שמה עזובה? שהכל עזבוה. הוליד והלא אשתו היתה?! אמר רבי יוחנן: ללמדך, שכל הנושא אשה לשם שמים, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה. יריעות, שהיו פניה דומין ליריעות. ואלה בניה, אל תקרי בניה, אלא בוניה. שר זה כלב, שישר את עצמו. שובב, ששבב את עצמו. וארדון, שרדה את יצרו. (שם שם, יט): ותמת עזובה, מלמד, שנחלית ונהגו בה מנהג מתה. וגם כלב עזבה. (שם שם, שם): ויקח לו כלב את אפרת, זו מרים. למה נקראשמה אפרת? שפרו ורבו ישראל על ידיה. מהו ויקח לו? שאחר שנתרפאת, עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון ברוב שמחתו בה. וכן אתה מוצא במקום אחר שקורא למרים שני שמות, על שם המאורע שארע לה, הדא הוא דכתיב (שם ד, ה): ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים, חלאה ונערה. אשחור זה כלב, לפי שאשחור בן חצרון היה. ולמה נקרא שמו אשחור? שהשחירו פניו בתענית. אבי שנעשה לה כאב. תקוע, שתקע לבו לאביו שבשמים. היו שתי נשים, כשתי נשים חלאה ונערה, לא חלאה ונערה הואי, אלא מרים היתה. ולמה נקראת חלאה ונערה? שחלתה, וננערה מחליה, והחזירה הקדוש ברוך הוא לנערותה. (שם שם, ו): ותלד לו נערה, לאחר שנתרפאה, ילדה לו בנים. (שם שם, שם): את אחזם ואת חפר. (שם שם, ז): ובני חלאה צרת וצחר ואתנן. צרת, שנעשית צרה לחברותיה. צחר, שהיו פניה דומין לצהרים. ואתנן, שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו, ולכך כתיב: ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור. ומנין שדוד בא ממרים? דכתיב (ש"א יז, יב): ודוד בן איש אפרתי הזה, מבית לחם יהודה. וכן אתה מוצא, שכתוב אחד אומר: ובני חלאה וגו' (דה"א ד, ח): וקוץ הוליד את ענוב. וקוץ זה כלב, שקצץ עצת מרגלים. הוליד את ענוב, סגל מעשים טובים, בעת שהביאו אשכול ענבים, שאלולי כלב לא הביאו. את הצובבה, שעשה צביונו של הקדוש ברוך הוא. ומשפחות אחרחל בן הרום אחרחל זו מרים. ולמה נקרא שמה כן? על שם (שמות טו, כ): ותצאן כל הנשים אחריה וגו'. מהו משפחות? זכה להעמיד ממנה משפחות. בן הרום זכתה שיצא ממנה דוד, שרימם הקדוש ברוך הוא מלכותו, כמה דאת אמר (ש"א ב, י): ויתן עז למלכו וגו':
אוצר מדרשים
כל בך שבמקרא חסר ה״א חוץ מאחד של פרעה: ובכה ובעמך (שמות ז׳ כ״ט) מפני שבו התחילה הפורענות תחלה שאע״פ שעשו לו כמה תקנות שלטו הצפרדעים בגופו, וכן הוא אומר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה (שם ח׳ ח׳). ויהי ישעיהו לא יצא חצר (מ״ב כ׳ ד') קרי, לא יצא העיר כתיב, שלא יפורסם הדבר. ר׳ נתן אומר לא תבערו אש בכל מושבותיכם (שמות ל״ה ג׳) מה ת״ל? לפי שנאמר ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו׳ ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳ אלה הדברים אלו שלשים ותשע אבות מלאכות שנאמרו למשה בסיני, היה למקרא לאמר ויאמר אליהם אלה דברים, וכיון שאמר להם אלה שומע אני שאלה למנין שלשים וששה, ה׳ דהדברים לרבות אחת, דברים שנים, הרי מ׳ חסר אחת אבות מלאכות (עי׳ שבת צ״ז:). עליו בשמים ירעם (ש״א ב׳ י׳) עלו כתיב אם חד הוא ירעם עליו אם גם שנים ירעם עליהם. יחתו מריביו (שם) מריבו כתיב, אם אחד הוא יחת ואם גם שנים יחתו. בבוא כשואה פחדכם (משלי א׳ כ״ז) כשאוה כתיב לפי שהם אנשי שאייה ועושים במעשיהם עול לפיכך פחדים באו עליהם בשאוה. יצפון לישרים תושיה (משלי ב׳ ז׳) וצפן כתיב, שכבר צפן הקב״ה להם שכרם, וכן הוא אומר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך (תהלים ל״א כ׳). ודרך חסידיו ישמור (משלי ב׳ ח׳) חסידו כתיב, כי כשאדם חסיד אע״פ שאין באבותיו כמוהו כדי הוא להשמר. אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות (שם ג׳ כ״ז) ידיך כתיב, אע״פ שאין הכל סיפק בידו לעשות, שאין הקב״ה מבקש מן האדם אלא לפי כחו, אם יש סיפק עשה בשתי ידיך ואם לאו בידך האחת. שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו (משלי ו׳ ט״ז) תועבת כתיב, שלא תאמר אין אדם נעשה שנאוי להקב״ה עד שיהיו בו שבע אילו כולן, אלא אפילו באחת מהן, שכל אחת ואחת תועבה בפני עצמה, ולמה הוא קורא תועבות ללמדך ששקול אחד כנגד כולן. הן אלה קצות דרכיו (איוב כ״ו י״ד) דרכו כתיב שאפילו קצות דרך אחת מדרכיו של הקב״ה אין אדם יכול לעמוד עליו. ומה שמץ דבר נשמע בו (שם) שלא נשמע השמץ בדרכיו של מקום מעולם, שאפילו האומות משבחין אותו שנאמר ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים, וכן ראיה לדבר עוד בכמה מקומות. ורעם גבורותיו מי יתבונן (שם) גבורתו כתיב, מי יכול לעמוד על רעם גבורתו [אחת] של הקב"ה. הלא צבא לאנוש עלי ארץ (איוב ז׳ א׳) על ארץ כתיב, אילו עשר שנים שבין שבעים לשמונים שני חיי בשר ודם, שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה (תהלים צ׳ י׳), ולמה חסר יו״ד (בתיבת על) מפני שפעמים אדם משלימן לאלו י׳ שנים ופעמים אין אדם משלימן.