שמואל א ב:כד מדרש: אוצר מדרשים, עין יעקב ואגדת בראשית

כל אליהו מלא וי״ו בר מן ה׳ וכל יעקב חסר וי״ו בר מן ה׳ ללמדך שאליהו בא וגאל את זרע יעקב, שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא (סוף מלאכי). נאמר במשה של נעליך (שמות ג׳ ה׳) ונאמר ביהושע של נעלך (יהושע ה׳ ט״ו) לפי שלא נכנס משה לארץ ישראל ולא ירשו בניו מקומו נאמר בו של נעליך, ויהושע נכנס לארץ רק שלא ירשו בניו מקומו, לכך נאמר בו נעלך. ממערכות פלשתים (ש״א י״ז מ״ג) ממערות פלשתים כתיב, מלמד שהערו באמו באותו לילה מאה אנשים וכלב אחד שנאמר הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות (שם י״ז מ"ג). ועץ חניתו (שם י״ז ז') וחץ כתיב מלמד שאסור לספר בשבחן של רשעים. חד אמר שובך וחד אמר שופך (ש״ב, דהי״א י״ט) שופך שכל הרואה אותו נשתפכו מעיו לפניו כקיתון. כתיב ערפה (רות א׳ ד׳) וכתיב הרפה (ש״ב כ״א י״ח) ערפה שהכל עורפין אותה מאחוריה, הרפה שהכל דשין אותה כהריפות. מעברים דבני עלי (ש״א ב׳ כ"ד) חסר יו״ד שהיו משהין שעה אחת את הנשים שהיו עומדות על קרבנותיהן והיו לנות בדרך ומזנות (עי׳ שבת נ״ה:). לסוסתי (שה"ש א' ט') לססתי כתיב שהיה שש הקב״ה לאבד רכבי פרעה. אחזו לנו שועלים שעלים (שם ב׳ ט״ו) כתיב ראשון מלא ואחרון חסר, אותן השועלים ירדו לשעלי הים. ומצאנה מנוחה (רות א') ומצאן כתיב, לומר שאחת מהן מנוחה מצאה ולא שתיהן. תשברנה (שם) שי״ן כתיב, שהיו יכולות לשבור את יצרן עד שיגדלו. ותשנה קולן (שם) שי״ן כתיב חסר א' מלמד שתשש כחן והיו הולכות ובוכות. וירדת הגורן (שם ג׳ ג׳) וירדתי כתיב יו״ד יתירה, אמרה לה זכותי תרד עמך. אלי (שם ג׳ ה׳) קרי ולא כתיב, שלא יבא מי שאינו הגון לך להזדווג עמך, אעפ״כ עלי ליישב הדברים, בטרם יכיר (שם ג׳ י״ד) בטרום כתיב מלמד ששהתה עמו שש שעות ולא נגע בה.

לד אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר בְּנֵי עֵלִי חָטְאוּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א א׳:ג׳) "וְשָׁם שְׁנֵי בְנֵי עֵלִי, חָפְנִי וּפִנְחָס כֹּהֲנִים לַה'". סָבַר לָהּ כְּרַב, דְּאָמַר [רַב]: פִּנְחָס לֹא חָטָא, מַקִּישׁ חָפְנִי לְפִנְחָס, מַה פִּנְחָס לֹא חָטָא, אַף חָפְנִי לֹא חָטָא. אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם ב) "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן אֶת הַנָּשִׁים"? מִתּוֹךְ שֶׁשִּׁהוּ אֶת קִנֵּיהֶן, שֶׁלֹּא הָלְכוּ אֵצֶל בַּעֲלֵיהֶן, מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שְׁכָבוּם. גּוּפָא, אָמַר רַב: פִּנְחָס לֹא חָטָא, שֶׁנֶּאֱמָר: (שם יד) "וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי, כֹּהֵן ה'" וְגוֹ'. אֶפְשָׁר, חֵטְא בָּא לְיָדוֹ, וְהַכָּתוּב מְיַחֲסוֹ? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: (מלאכי ב׳:י״ב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה (וְגוֹ' לא יהיה לו) עֵר וְעֹנֶה מֵאָהֳלֵי יַעֲקֹב, וּמַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת". אִם יִשְׂרָאֵל הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים, וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים. וְאִם כֹּהֵן הוּא, לֹא יִהְיֶה לוֹ בֵּן מַגִּישׁ מִנְחָה. אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָהּ: פִּינְחָס לֹא חָטָא. אֶלָּא הָא כְּתִיב: (שמואל א ב) "אֲשֶׁר יִשְׁכְּבֻן"? "יִשְׁכְּבַן" כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: (שמואל א ב׳:כ״ד) "אַל בָּנָי, כִּי לוֹא טוֹבָה הַשְּׁמֻעָה"? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: "בְּנִי" כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: "מַעֲבִרִים"? אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ: "מַעֲבִירָם" כְּתִיב. וְהָכְּתִיב: (שם) "בְּנֵי עֵלִי, בְּנֵי בְלִיָעַל"? מִתּוֹךְ שֶׁהָיָה לוֹ לְפִנְחָס לִמְחוֹת בְּחָפְנִי וְלֹא מִחָה, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ חָטָא.

[ד] ד"א ועלי זקן מאוד. שלשה הזקינו במהרה מפני רעת בניהם. יצחק תחילה מפני צרותיו של עשו בנו, שהיה משתחוה לע"א, והיה מקטיר לה, והעשן עולה, ומתוך כך כהו עיניו של יצחק, לכן כתיב ויהי כי זקן יצחק [ותכהין עיניו מראות] (בראשית כז א). אף עלי הזקין מפני צרת בניו, [דכתיב] ועלי זקן מאוד. מפני מה, ושמע את [כל] אשר יעשון בניו (ש"א ב כ"ב). אף שמואל הזקין מפני צרת בניו, שנאמר ויהי כאשר זקן שמואל, [ולא הלכו בניו בדרכיו ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט] (ש"א ח א ג) והלא כל ימיו היו נ"ב שנים, אלא מפני צרת בניו קפצה עליו זקנה, שנאמר ולא הלכו בניו בדרכיו (שם שם). א"ר סימון נקיים היו בני עלי מן הדבר הזה, דכתיב (את) [ואת] אשר ישכבון את הנשים (שם ב כב), אלא כך היו עושים, לא היו מקריבין את הקרבנות בשעתן, והיו בנות ישראל מביאות תור או בני יונה אצלן בשביל טהרתן, כשם שכתיב ובמלאת ימי טהרה וגו' (ויקרא יב ו). ותמן כתיב הצובאות (אל) פתח אהל מועד (ש"א ב כב). והיו נוטלין ומעבירין השעות, ולא היו מקריבין בשעתן, והיו בנות ישראל סבורות שנטהרו, והולכות ומשמשות לבתיהן, שנאמר זאת אשר ישכבון את הנשים. את העם לא נאמר, אלא את הנשים, משכיבין את הנשים עם בעליהן טמאות, מי גרם להן, שהיו מניחין את הקרבנות ולא היו מקריבין אותן בשעתן, שנאמר [מעבירים עם ה'] (ש"א ב כד) מחטיאים עם ה' אין כתיב כאן, אלא מעבירים, מעבירים השעות, התחיל אומר להן אל בני (שם שם), אמר לו הקב"ה אתה מתרשל בבניך ואומר להם אל בני, ושלמה צווח אל תמנע מנער מוסר וגו' (משלי כג יג) אתה בשבט וגו' (שם שם יד), משיבין ואומרים לו ישראל אם כן רעה עמך בשבטך (מיכה ז יד).