שמואל א ג:יג מדרש: ספרי זוטא, מדרש תנחומא ומדרש שכל טוב

- אשר בצאתו מרחם אמו, כולנו יצאנו מרחם אחד. ויאכל חצי בשרו, מגיד [שהיא חציינו היית] שהיא היתה מלמדת הנשים ואנחנו מלמדין את האנשים מכאן היה ר' אלעזר ביר' שמעון אומר צריך אדם להיות מושל בשל עצמו משל אחרים. אשר בצאתו מרחם אמו מרחם אמינו יצאת אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר ואמרתם הנה מתלאה והפחתם אותו (מלאכי א יג) אותי היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר והנם שולחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח יז) אפי אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר בעון אשר ידע כי מקללים להם בניו (שמואל א' ג יג) כלפי מעלה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר הלא אתה מקדם י״י אלהי קדושי לא נמות (חבקוק א יב) כלפי מעלה היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר ההמיר גוי אלהים והמה לא אלהים ועמי המיר כבודו בלא יועיל (ירמיה ב יא) כבודי היה אלא שכינה הכתוב. כיו״ב א״א מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי לאהליך ישראל (מלכים א' יב טז) לאלהיך היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר וימירו את כבודם בתבנית שור (תהלים קו כ) כבודי היה אלא שכינה הכתוב כיוצא בו אתה אומר כי כל הנוגע בכם נוגע בבבת עינו (זכריה ב יב) ר' יהודה אומר בבבת עין אין כתיב כן אלא בבת עינו כלפי מעלה הכתוב מדבר אלא שכינה הכתוב:

וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי הַנֹּגֵעַ בָּכֶם נֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ (זכריה ב, יב). עֵינִי הָיָה לוֹ לוֹמַר, אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כְּלוֹמַר, כִּבְיָכוֹל כְּלַפֵּי מַעְלָן, וְכִנָּהוּ הַכָּתוּב, שֶׁהוּא תִּקּוּן סוֹפְרִים אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה. כַּיּוֹצֵא בּוֹ: וַאֲמַרְתֶּם הִנֵּה מַתְּלָאָה וְהִפַּחְתֶּם אוֹתוֹ (מלאכי א, יג), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, בַּעֲוֹן אֲשֶׁר יָדַע כִּי מְקַלְלִים לָהֶם בָּנָיו וְלֹא כִהָה בָּם (ש״‎א ג, יג), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, לָמָה שַׂמְתַּנִי לְמִפְגָּע לָךְ וָאֶהְיֶה עָלֶיךָ לְמַשָּׂא (איוב ז, כ), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הֲלוֹא אַתָּה מִקֶּדֶם ה' אֱלֹהַי קְדֹשִׁי לֹא נָמוּת (חבקוק א, יב), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, הַהֵימִיר גּוֹי אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים וְעַמִּי הֵמִיר כְּבוֹדוֹ בְּלוֹא יוֹעִיל. (ירמיה ב, יא), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדִי בְּתַבְנִית שׁוֹר אוֹכֵל עֵשֶׂב (תהלים קו, כ), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב, כַּיּוֹצֵא בּוֹ כְּבוֹדִי בְּקָלוֹן אָמִיר (הושע ד, ז), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וּבִשְׁלֹשֶׁת רֵעָיו חָרָה אַפּוֹ עַל אֲשֶׁר לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה וַיַּרְשִׁיעוּ אֶת אִיּוֹב (איוב לב, ג), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיוֹצֵא בּוֹ, וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי ה' (בראשית יח, כג), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי (במדבר יא, טו). כַּיּוֹצֵא בּוֹ, אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ (במדבר יב, יב), אֶלָּא שֶׁכִּנָּהוּ הַכָּתוּב. כַּיּוֹצֵא בּוֹ, מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו (מלכים א יב, טז). וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים (דה״‎א ב, י-טז) לַאֲבֵלָיו.

וברוב גאונך תהרוס קמיך. הרסתה לא נאמר אלא תהרוס, לעתיד לבא. קמינו לא נאמר אלא קמיך, מגיד הכתוב שכל מי שהוא קם כנגד ישראל כאילו קם כנגד מי שאמר והיה העולם, וכה"א כי (כל) הנוגע (בהם) [בכם] נוגע בבבת עינו (זכרי' ב יב). ר' יהודה אומר בבבת עין לא נאמר אלא בבבת עינו. כביכול כלפי למעלה, אלא שכינה הכתוב, כיוצא בו כי מקללים להם בניו (ש"א ג יג), כיוצא בו למה שמתני למפגע לך (איוב ז כ), כיוצא בו (קדוש לא אמות) [אלהי קדושי לא נמות] (חבקוק א יב), כיוצא בו ההמיר גוי אלהים (ירמי' ב יא), כיוצא בו וימירו את כבודם (תהלים קו כ), כיוצא בו ואם ככה את עושה לי (במדבר יא טו), כיוצא בו והנה שלחים את הזמורה אל אפם (יחזקאל ח יז), כיוצא בו אשר בצאתו מרחם אמו (במדבר יב יב), בכולן כינה הכתוב שלא להוציא דבר מגונה: