וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת־דָּוִד֙ מַדָּ֔יו וְנָתַ֛ן ק֥וֹבַע נְחֹ֖שֶׁת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן׃
מדרש תנחומא
מַה כְּתִיב אַחַר הָעִנְיָן הַזֶּה, וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל. שֶׁהוּא גָּדוֹל בַּחֲמִשָּׁה דְּבָרִים. בְּנוֹי, בְּכֹחַ, בְּעֹשֶׁר, וּבְחָכְמָה, וּבְשָׁנִים. בְּנוֹי, שֶׁיְּהֵא נָאֶה מֵאֶחָיו. בְּכֹחַ, שֶׁיְּהֵא גִּבּוֹר בְּכֹחַ. בּוֹא וּרְאֵה כְּשֶׁהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְּוִיִּם, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף הֵנִיף בְּיוֹם אֶחָד. כֵּיצַד הָיָה מֵנִיף אוֹתָם. מוֹלִיךְ וּמֵבִיא מַעֲלֶה וּמוֹרִיד. הֱוֵי, שֶׁהָיָה גָּדוֹל בְּכֹחַ. בְּעֹשֶׁר מִנַּיִן. שֶׁאִם לֹא הָיָה עָשִׁיר, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְעַשְּׂרִין אוֹתוֹ. מַעֲשֶׂה בְּפִנְחָס הַסַּתָּת שֶׁמִּנּוּ אוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל, וְיָצְאוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְרָאוּ אוֹתוֹ חוֹצֵב אֲבָנִים, וּמִלְּאוּ אֶת הַמַּחְצָב לְפָנָיו דִּינְרֵי זָהָב. וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ שֶׁאֶחָיו מְגַדְּלִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו. וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד, אֶלָּא הַמֶּלֶךְ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לְהִלָּחֵם בְּגָלְיַת הַפְּלִשְׁתִּי. אָמַר לוֹ שָׁאוּל, לֹא תּוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה, וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעוּרָיו (ש״א יז, לג). אָמַר לוֹ דָּוִד, רוֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הַאֲרִי וְאֶת הַדֹּב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר, וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְגוֹ', גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם (ש״א יז, לד-לו). אָמַר לֵיהּ שָׁאוּל, וּמִי אָמַר לְךָ שֶׁאַתָּה יָכֹל לַהֲרֹג אוֹתוֹ. מִיָּד הֱשִׁיבוֹ דָּוִד, ה' אֲשֶׁר הִצִּילַנִי מִיָּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה (שם פסוק לז). מִיָּד, וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו (שם פסוק לח). וּכְתִיב בְּשָׁאוּל, מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל הָעָם (שם ט, ב). כֵּיוָן שֶׁהִלְבִּישׁוֹ בְּגָדָיו וְרָאָה שֶׁעֲשׂוּיִין לוֹ, מִיָּד הִכְנִיס בּוֹ עַיִן צָרָה. כְּשֶׁרָאָה דָּוִד כֵּן שֶׁהִלְבִּין פְּנֵי שָׁאוּל, אָמַר לוֹ: לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי, וַיְסִירֵם דָּוִד מֵעָלָיו (שם יז, לט). הָא לָמַדְתָּ, שֶׁאֲפִלּוּ יְהֵא אָדָם קָצָר וְהוּא מִתְמַנֶּה מֶלֶךְ, נַעֲשֶׂה אָרֹךְ. כָּל כָּךְ לָמָּה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה נִמְשָׁח בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, נַעֲשָׂה מְשֻׁבָּח מִכָּל אֶחָיו. אָמַר דָּוִד, בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנִּמְשַׁחְתִּי בּוֹ, אֲנִי שָׂמֵחַ. שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר, לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי, אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח (תהלים טז, ט).
תנחומא בובר
[ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים]. מה כתיב אחרי הענין הזה, והכהן הגדול מאחיו (ויקרא כא י), למה נקרא שמו גדול שהוא גדול בחמשה דברים, בנוי בכח בעושר בחכמה ובשנים, בנוי שהוא נאה מאחיו, בכח שהיה גבור בכח, בא וראה אהרן כשהניף את הלוים עשרים ושנים אלף ביום אחד, כיצד היה מניף, מליך ומביא מעלה ומוריד, הוי שהיה גדול בכח, ובעושר שאם לא היה עשיר, אחיו הכהנים מעשרין אותו. מעשה בפנחס הסתת שמינוהו כהן גדול, ויצאו אחיוהכהנים וראו אותו חוצב אבנים, ולא הניחוהו, ומלאו את המחצב לפניו דינרי זהב, [ומנין] שאם אין לו, אחיו הכהנים מגדלין אותו, שנאמר והכהן הגדול מאחיו, ולא כהן גדול בלבד, אלא מלך כיוצא בו, וכן אתה מוצא בדוד, כשהלך להלחם עם גלית הפלשתי, אמר לו שאול, לא תוכל ללכת אל הפלשתי וגו' ש"א יז לג), א"ל דוד, רועה היה עבדך [לאביו] בצאן וגו' (שם שם לד), ויצאתי אחריו והכיתיו וגו' (שם שם לה), גם את הארי גם את הדוב וגו' (שם שם לו), א"ל שאול ומי אמר לך שאתה יכול להרוג אותו, השיבו דוד וכי קניגויי למדני אבא, ה' אשר הצילני מיד הארי וגו' (שם שם לז), מיד וילבש שאול את דוד מדיו וגו' (שם שם לח), וכתיב בשאול משכמו ומעלה גבוה מכל העם (שם ט ב), כיון שהלבישו וראה שהם עשוים לו, מיד הכניס לו עין צרה, כשראה דוד שהלבין פני שאול, א"ל לא אוכל (לצאת) [ללכת] באלה כי לא נסיתי (שם יז לט), הא למדת שאפילו יהא אדם קצר ויתמנה מלך נעשה ארוך, למה שבשעה שהיה נמשח בשמן המשחה היה משובח יותר מאחיו, אמר דוד בשמן המשחה שנמשחתי בו אני שמח שאיני זז מכבודי לעולם, שנאמר לכן שמח לבי ויגל כבודי אף בשרי ישכן לבטח (תהים טז ט).
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
גמ׳. מנא הני מילי א״ר יוחנן דאמר קרא (ש״א יז נה) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי. ולא ידע ליה. והא כתיב (שם טו כא), ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים אאבוה קא משאיל ואביו לא ידע ליה והכתיב (שם יז יב), והאיש בימי שאול זקן בא באנשים. ואמר רב ואיתימא ר׳ אבא זה ישי אבי דוד שנכנס כאוכלוסא ויצא כאוכלוסא ה״ק זיל שאיל אי מפרץ אתי אי מזרח אתי אי מפרץ אתי מלכא הוי שהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי. מ״ט, א״ל שאל עליה משום מאניה דכתיב (שם יז לח) וילבש שאול את דוד מדיו. מאי מדיו כמדתו. וכתיב ביה בשאול (שם י כג) משכמו ומעלה גבוה מכל העם. מאי האי דאיתרמי ליה מאנאי ש״מ מלכא הוי. א״ל דואג האדומי עד שאתה שואל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו משום דקא אתי מרות המואביה. אמר ליה אבנר תנינא עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג ה) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים. דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם, היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם. התם קרי ליה נער והכא קרי ליה עלם, ה״ק הלכה זו נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש שאל. אמרו לו עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית (דף עז) אקשי להו (דואג) כל הני קושייתא אישתיקו בעי לאכרוזי עליה מיד (ש״ב יז כה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש וכתיב (ד״ה א׳ ב יז) יתר הישמעאלי. אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב. כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי, עמוני ולא עמונית, מואבי ולא מואבית. ומי מהימן והא״ר אבא אמר רב כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין ליה ואם לאו אין שומעין לו. שאני הכא דהא שמואל ובית דינו קיים מ״מ קשיא הכא תרגימו (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה. במערבא אמרי ואיתימא ר׳ יצחק אמר קרא (בראשית יח ט) ויאמרו אליו איה שרה אשתך וגו׳: