וַיְהִ֥י דָוִ֛ד לְכָל־דָּרְכָ֖ו מַשְׂכִּ֑יל וַֽיהוָ֖ה עִמּֽוֹ׃
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
(דף י ע״ב) ויהי בימי אחשורוש אמר רבי לוי ואי תימא רבי יוחנן דבר זה מסורת הוא בידינו מאבותינו מאנשי כנסת הגדולה שכל מקום שנאמר ויהי אינו אלא צער (אסתר א א) ויהי בימי אחשורוש הוה המן (רות א א) ויהי בימי שפוט השופטים הוה רעב (בראשית ו א) ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה וגו׳ ויראו בני האלהים וגומר. (שם יא ב) ויהי בנסעם מקדם וגו׳ הבה נבנה לנו עיר (שם יד א) ויהי בימי אמרפל מלך שנער וגומר עשו מלחמה (יהושע ה יג) ויהי בהיות יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו וחרבו שלופה בידו. (שם ז א) ויהי ה׳ את יהושע וימעלו בני ישראל מעל. (שמואל א) ויהי איש אחד מן הרמתים כי את חנה אהב וה׳ סגר רחמה (שם ה יג) ויהי כאשר זקן שמואל ולא הלכו בניו בדרכיו (שם יח יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו ויהי שאול עוין את דוד. (ש״ב ז א) ויהי כי שב המלך בביתו רק אתה לא תבנה הבית. והא כתיב (ויקרא ט א) ויהי ביום השמיני ותנא אותו היום שמחה גדולה היתה לפני הקדוש ברוך הוא כיום שנבראו בו שמים וארץ כתיב הכא ויהי ביום השמיני וכתיב התם (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד הא שכיב נדב ואביהו והכתיב (מ״א ו א) ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל והכתיב (בראשית כט טז) ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן אחי אמו והא כתיב (שם א) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד והאיכא שני והאיכא שלישי והאיכא ויהי טובא אלא אמר רב אשי ויהי איכא הכי ואיכא הכי כל ויהי בימי ודאי לשון צער הוא והוו ה׳ ויהי בימי אחשורוש ויהי בימי שפוט השופטים ויהי בימי אמרפל (ישעיה ז א) ויהי בימי אחז (ירמיה א ג) ויהי בימי יהויקים:
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר (שמואל א יח יד) ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים (שם ב יב ט) מדוע בזית את דבר ה׳ לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה. (שם) את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דא״ר שמואל מר נחמני א״ר יונתן (כתובות ט) כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר (שמואל א יז יח) ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח. מאי ערובתם. תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. (שמואל ב יב) ואותו הרגת בחרב בני עמון (קדושין מג) מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו. מ״ט מורד במלכות הוה דא״ל (שם יא) ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים. אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב (מ״א טו ה) רק בדבר אוריה החתי. אביי קשישא רמי דרב אדרב מי אמר רב הכי והאמר רב קבל דוד לשון הרע קשיא. גופא רב אמר קבל דוד לשון הרע דכתיב (ש״ב ט ד) ויאמר לו המלך איפה הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל בלו דבר וכתיב (שם) וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל מלו דבר מכדי חזייה דשקרא הוא כי הדר אלשין עליה מ״ט קבלה מיניה דכתיב (שם טז ג) ויאמר המלך ואיה בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה יושב בירושלם וגו'. ומנ״ל דקבל מיניה דכתיב (שם) ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדוני המלך. ושמואל אמר לא קבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה דכתיב (שם יט כה) ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כבס וגו׳. וכתיב ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת ויאמר אדוני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסה (ע״ב) עבדך וירגל בעבדך אל אדוני המלך ואדוני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך וגו׳ ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה ויאמר מפיבושת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו. א״ל אני אמרתי מתי הבא בשלום ואתה עושה לי כך לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום היינו דכתיב (ד״ה א ט לד) ובן יהונתן מריב בעל שמו והלא מפיבושת שמו אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא. נצא הא דאמרן. בר נצא דכתיב (שמואל א טו ה) ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל. אמר רבי מני על עסקי נחל. אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבושת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה. אמר רב יהודה אמר רב אלמלי לא קבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל עכו״ם ולא גלינו מארצנו:
עין יעקב
לו אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמואל א י״ח:י״ד) "וַיְהִי דָּוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל, וַה' עִמּוֹ". אֶפְשָׁר, חֵטְא בָּא לְיָדוֹ, וּשְׁכִינָה עִמּוֹ? אֶלָּא מָה אֲנִי מְקַיֵּם: (שם ב יב) "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע"? שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. אָמַר רַב: רַבִּי, דְּאַתִּי מִדָּוִד מְהַפֵּךְ וְדָרִישׁ בִּזְכוּתֵיהּ דְּדָוִד; "מַדוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע", רַבִּי אוֹמֵר: מְשֻׁנָּה 'רָעָה' זוֹ מִכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁכָּל רָעוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה כְּתִיב בְּהוּ: "וַיַּעַשׂ", וְכָאן כְּתִיב: "לַעֲשׂוֹת" שֶׁבִּקֵּשׁ לַעֲשׂוֹת וְלֹא עָשָׂה. (שם) "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב" שֶׁהָיָה לְךָ לְדוּנוֹ בְּסַנְהֶדְּרִין וְלֹא דַּנְתָּ. "וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה"