וַתְּמַהֵ֣ר אבוגיל [אֲבִיגַ֡יִל] וַתִּקַּח֩ מָאתַ֨יִם לֶ֜חֶם וּשְׁנַ֣יִם נִבְלֵי־יַ֗יִן וְחָמֵ֨שׁ צֹ֤אן עשוות [עֲשׂוּיֹת֙] וְחָמֵ֤שׁ סְאִים֙ קָלִ֔י וּמֵאָ֥ה צִמֻּקִ֖ים וּמָאתַ֣יִם דְּבֵלִ֑ים וַתָּ֖שֶׂם עַל־הַחֲמֹרִֽים׃
מדרש אגדה
וראשית גז צאנך תתן לו. שתי צאן חייבות בראשית הגז, שכן דרכן של בני אדם לחיות שתי צאן, שנאמר והיה ביום ההוא יחיה איש עגלות בקר ושתי צאן (ישעיה ז כא): ויש אומרים ד' צאן, שנאמר (וחמשה) [וחמש] צאן עשויות (ש"א כ"ה י"ח):
מדרש תנחומא
אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין לְךָ דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ לֵיצָנִין. בְּשָׁעָה שֶׁגָּזַז נָבָל אֶת צֹאנוֹ, שָׁלַח דָּוִד אֶת נְעָרָיו אֶצְלוֹ לוֹמַר, תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד (ש״א כה, ח). הֱשִׁיבָם נָבָל, מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו, וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה (ש״א כה, י-יא). מִיָּד חָזְרוּ אֵצֶל דָּוִד וְסִפְּרוּ לוֹ דִבְרֵי נָבָל. עָמַד דָּוִד וְזִיֵּן עַצְמוֹ וְכָל גִּבּוֹרָיו לֵילֵךְ אֶל נָבָל לְהַשְׁחִיתוֹ. וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם (ש״א כה, יד). כְּשֶׁשָּׁמְעָה כָךְ, הִתְקִינָה הַדּוֹרוֹן וְהָלְכָה אֶל דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיוֹת וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים, וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה (ש״א כה, יח-יט) כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן. וּכְתִיב: וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת (ש״א כה, לח). מִיָּד, וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה (ש״א כה, לט). וּלְאַחַר שֶׁהֵבִיאָהּ פֵּרַשׁ דָּוִד מִמֶּנָּה שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים, כְּדֵי לֵידַע אִם הָיְתָה מְעֻבֶּרֶת מִן נָבָל וְאִם לָאו. לְאַחַר שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים בָּא עָלֶיהָ וְנִתְעַבְּרָה הֵימֶנּוּ. וְהָיוּ לֵיצָנֵי הַדּוֹר מְלִיצִים וְאוֹמְרִים: מִן נָבָל הִיא מְעֻבֶּרֶת. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? צִוָּה הַמַּלְאָךְ הַמְמֻנֶּה עַל יְצִירַת הַוָּלָד וְעַל צוּרָתוֹ וְאָמַר לוֹ: לֵךְ וְצוֹר אוֹתוֹ בִּדְמוּת דָּוִד אָבִיו, כְּדֵי שֶׁיָּעִידוּ הַכֹּל שֶׁדָּוִד הוּא אָבִיו. מִנַּיִן? שֶׁכֵּן כְּתִיב: וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִית, וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמֶלִי (ש״ב ג, ב-ג). מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: כִּלְאָב? שֶׁהָיָה כֻּלּוֹ אָב, שֶׁכָּל הָרוֹאֵהוּ אוֹמֵר, דָּוִד אָבִיו שֶׁל זֶה.
מדרש שכל טוב
וגם צדה לא עשו להם. כלומר הצדה שהוציאוהו לא הכינוה, כלומר בשלוה, ודומה לו וחמש צאן עשויות (ש"א כה יח), וכן וימהר לעשות אותו, וכן ובן הבקר אשר עשה (בראשית יח ח). להודיע שבחן של ישראל, שלא אמרו למשה האיך אנו יוצאין למדבר ואין עמנו צדה לדרך מתוקנת, אלא האמינו ביוצרם, והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים לאמר כה אמר ה' זכרתי לך נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה (ירמיה ב ב), ומה שכר נטלו על כך, דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו וגו' (שם שם ג):