כִּ֣י ׀ יִמְלְא֣וּ יָמֶ֗יךָ וְשָֽׁכַבְתָּ֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַהֲקִימֹתִ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ אַחֲרֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר יֵצֵ֖א מִמֵּעֶ֑יךָ וַהֲכִינֹתִ֖י אֶת־מַמְלַכְתּֽוֹ׃
דברים רבה
זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (משלי כא, ג): עֲשׂה צְדָקָה וּמִשְׁפָּט נִבְחָר לַה' מִזָּבַח, כְּזֶבַח אֵין כְּתִיב אֶלָּא מִזָּבַח, כֵּיצַד, הַקָּרְבָּנוֹת לֹא הָיוּ קְרֵבִין נוֹהֲגוֹת אֶלָּא בִּפְנֵי הַבַּיִת, אֲבָל הַצְּדָקָה וְהַדִּינִים נוֹהֲגוֹת בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹא בִּפְנֵי הַבַּיִת. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין מְכַפְּרִין אֶלָּא לְשׁוֹגֵג, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין מְכַפְּרִים בֵּין לְשׁוֹגֵג בֵּין לְמֵזִיד. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִים אֶלָּא בַּתַּחְתּוֹנִים, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעֶלְיוֹנִים וּבֵין בַּתַּחְתּוֹנִים. דָּבָר אַחֵר, הַקָּרְבָּנוֹת אֵין נוֹהֲגִין אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהַצְּדָקָה וְהַדִּינִין נוֹהֲגִין בֵּין בָּעוֹלָם הַזֶּה בֵּין בָּעוֹלָם הַבָּא. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְנָתָן (דברי הימים א יז, ד ה): לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל דָּוִיד עַבְדִּי כֹּה אָמַר ה' לֹא אַתָּה תִּבְנֶה לִי הַבַּיִת לָשָׁבֶת. כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה [מתהלך] מֵאֹהֶל אֶל אֹהֶל וּמִמִּשְׁכָּן. כָּל מִי שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לְקַלֵּל אֶת דָּוִד מָה הָיָה עוֹשֶׂה הָיָה אוֹמֵר לוֹ טוֹב שֶׁיִּבָּנֶה הַבַּיִת. תֵּדַע לְךָ, מַה דָּוִד אוֹמֵר (תהלים קכב, א): שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ, מְבַקְּשִׁים לִי דְּבָרִים לוֹמַר שֶׁאֵין אַתָּה בּוֹנֶה, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, שָׁעָה אַחַת מֵחַיֶּיךָ אֵין אֲנִי מְחַסֵּר, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, יב): כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַצְּדָקָה וְהַדִּינִין שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה חֲבִיבִין עָלַי מִבֵּית הַמִּקְדָּשׁ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ח, טו): וַיְהִי דָּוִד עֹשֶׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. מַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה לְכָל עַמּוֹ, רַבִּי יְהוּדָה וְרַב נַחְמָן חַד אָמַר הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, אִם לֹא הָיָה לַחַיָּב לִתֵּן, הָיָה דָּוִד נוֹתֵן מִשֶּׁלּוֹ. הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן אִם כֵּן נִמְצֵאתָ מֵבִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לִידֵי רַמָּיּוּת, וּמַהוּ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, הָיָה דָן אֶת הַדִּין מְזַכֶּה אֶת הַזַּכַּאי וּמְחַיֵּב אֶת הַחַיָּב, הֱוֵי מִשְׁפָּט וּצְדָקָה, שֶׁהָיָה מוֹצִיא אֶת הַגָּזֵל מִיָּדוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, בָּנַי, הוֹאִיל וְכָךְ הַדִּינִין חֲבִיבִים לְפָנַי, הֱווּ זְהִירִין בָּהֶם.
מדרש שמואל
כי ימלאו ימיך וגו' (שמואל ב' ז' י"ב), אמר רבי שמואל בר נחמן [אמר לו הקדוש ברוך הוא דוד] ימים של ימים אני מונה לך, איני מונה [לך ימים] חסירים, והימים אשר מלך דוד על ישראל ארבעים שנה (מלכים א' ב' י"א), וכתיב בחברון מלך על יהודה שבע שנים וששה חדשים ובירושלים מלך שלשים ושלש שנה (שמואל ב' ה' ה'), אילין יתירייא (והכא) [דהכא] מה אינון, רבי יצחק בר קצרתה בשם ר' יונה חסירין היו אלא שהכתובין חולקין כבוד לירושלם ומונין אותן שלימים, אמר רבי יודן חשבון מרובה בולע לחשבון מועט לפי שכתוב כי ששת חדשים ישב שם יואב וגו' (מלכים א' י"א ט"ז), אותן ששה חדשים לא עלו מן המנין, אמר רבי יודן כל אותן ששה חדשים שהיה דוד בורח מפני אבשלום בנו לא עלו לו מן המנין, אלא בשעירה נתכפר לו כהדיוט.