וְלֹֽא־דִבֶּ֧ר אַבְשָׁל֛וֹם עִם־אַמְנ֖וֹן לְמֵרָ֣ע וְעַד־ט֑וֹב כִּֽי־שָׂנֵ֤א אַבְשָׁלוֹם֙ אֶת־אַמְנ֔וֹן עַל־דְּבַר֙ אֲשֶׁ֣ר עִנָּ֔ה אֵ֖ת תָּמָ֥ר אֲחֹתֽוֹ׃ (פ)
מדרש שכל טוב
ולא יכלו דברו לשלום. לכך לא נאמר דבר עמו, אלא דברו, כלומר ולהזכירו ולדבר בשמו לשלום, אלא לאיבה, דא"ר אחא בר זעירא מגנותן של שבטים אתה למד שבחן, שהרי באבשלום כתיב ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב (ש"ב יג כב), שהיה הדבר טמון בלבו אבל כאן לא יכלו דברו לשלום מה שבלבם היה בפיהם, מכאן שנו רבותינו הקנאה התאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם, לכך לשלם חסר ו', [שהיה בדעתם לשלם לו רעה שנאמר ואתם חשבתם עלי רעה (בראשית נ כ)], כל שנאה כתיב בשי"ן שהיא משנה את הלב ממדה למדה:
מדרש תהילים
כי לא יבינו אל פעולות ה'. חזקיה אמר אלו התקופות. רבי יהושע אומר אלו ההגדות. ורבנן אמרו זו קריאת שמע שהן קורין יוצר אור. ואל מעשה ידיו. כמה שנאמר (בראשית א טז) ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. יהרסם בעולם הזה ולא יבנם לעולם הבא:
בראשית רבה
ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו - אמר רבי אהבה בר זעירא: מתוך גנותן של שבטים, אתה יודע שבחן. להלן (שמואל ב יג): ולא דבר אבשלום עם אמנון למרע ועד טוב, די בליביה בליביה, ברם הכא, ולא יכלו דברו לשלום, די בליבהון בפומהון: