וַיַּ֥עַן יוֹאָ֖ב וַיֹּאמַ֑ר חָלִ֤ילָה חָלִ֙ילָה֙ לִ֔י אִם־אֲבַלַּ֖ע וְאִם־אַשְׁחִֽית׃
תנחומא בובר
ד"א חלילה לך. אמר אברהם רבונו של עולם צופה אני ברוח הקדש כי עתידה אשה אחת לפלט עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת הכרכים הללו, ואיזו היא האשה, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי בדוד ובא באבל, שנאמר [ויבאו ויצורו עליו באבלה וגו'] וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש"ב כ טו), וכיון שהרגישה סרח בדבר התחילה לצעוק קראו לה ליואב, כיון שבא יואב אמרה האתה יואב ויאמר אני (שם שם יז), אתה הוא חכם שהכתוב מקלסך יושב שבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח), הלא קראת בתורה כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, דבר (תדברו) [ידברו] בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל (ש"ב כ יח), וקראת אליה לשלום וגו' (דברים שם), באבל וכן חתמו וגו' (ש"ב שם) ולמה תבלע נחלת ה' (שם יט), כיון ששמע כן היה מתיירא ואמר יואב יש כאן צורך, שנאמר (ויאמר יואב) [ויען יואב ויאמר חלילה] חלילה לי וגו' (שם שם כ), ואתה שאתה רחמן ערב לך לאבד את אלו, חלילה לך מעשות כדבר הזה, ומה אמר לה יואב לא כן הדבר, כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו (שם שם כא), בעל מום עובד ע"ז, ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי (שם שם א), אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני ששלמתי מנין לישראל, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני אעשה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך איך בעד החומה (ש"ב שם כא), וכך היתה בטוחה בעצמה שהיא נותנה ראשו ליואב. אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה (שם שם כב), מהו בחכמתה, אלא אמרה להם היו יודעים כי יואב וכל ישראל עומדים בחוץ להרוג אותנו ובנינו ובנותינו, אמרו לה למה, אמרה להם מאה בני אדם הוא מבקש ליטול וילך, אמרו לה יטול מאתים, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשים איש, אמרו לה יטול מאה, אמרה להם אינו מבקש אלא חמשה, אמרו לה יטול עשרה, אמרה להם אינו מבקש אלא אחד, שבע בן בכרי שמו, מיד כששמעו כך הלכו וכרתו את ראשו, שנאמר ויכרתו את ראש שבע בן בכרי (שם שם). ראה חכמתה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה לפני הקב"ה, בא מחמשים למ' ומן מ' לל', ומן לן' לכ', ומן כ' לי', אף זו כך. ותבא האשה אל [כל] העם בחכמתה, עליה מקלס שלמה טובה חכמה מכלי קרב (קהלת ט יח), טובה היתה חכמתה של סרח, מכלי קרב שהיו ביד יואב, כיון שנטל יואב את ראש שבע בן בכרי מיד חזר ולא נגע בעיר, אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם ומה אם יואב שנטל את ראש איש אחד שהיה חייב, הניח את כל העיר, ואתה שאתה רחמן תאבד את הכל, חלילה לך.
קוהלת רבה
דָּבָר אַחֵר, טוֹבָה חָכְמָה, זוֹ חָכְמָתָהּ שֶׁל סֶרַח בַּת אָשֵׁר. מִכְּלֵי קְרָב, מִכְּלֵי קְרָבוֹ שֶׁל יוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב כ, טז): וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר, מִיכָּן דַּהֲוָה רַחִיק. וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אַתָּה הוּא יוֹאָב, קוֹצֵר אַתְּ, לֵית אַתְּ לְפוּם שְׁמָךְ, לֹא אַתְּ בֶּן תּוֹרָה וְלֹא דָּוִד בֶּן תּוֹרָה, לָא כְתִיב בַּתּוֹרָה (דברים כ, י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם, שֶׁמָּא לַמִּלְחָמָה, דִּכְתִיב (שמואל ב כ, יח): וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה וגו' וְכֵן הֵתַמּוּ, אָמְרָה לוֹ עַד כָּאן תַּמּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה שֶׁלֹא לְהִתְקַיֵּם. אָמַר לָהּ וְאַתְּ מַאן, אָמְרָה לוֹ מַאן אֲנָא, אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי מִנְיָנָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, אֲנִי הוּא שֶׁהִשְׁלַמְתִּי נֶאֱמָן יוֹסֵף לְנֶאֱמָן משֶׁה, וְאַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל. עִיר, זוֹ אָבֵל בֵּית מַעֲכָה, וְלִי שֶׁאֲנִי אֵם בְּיִשְׂרָאֵל. מִיָּד (שמואל ב כ, יח): וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִי וגו', חָלִילָה לְיוֹאָב, חָלִילָה לְדָוִד, חָלִילָה לְמַלְכוּתוֹ, אֶלָּא לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, אִם בַּמֶּלֶךְ לָמָּה בְּדָוִד, וְאִם בְּדָוִד לָמָּה בַּמֶּלֶךְ, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי יוֹנָתָן בְּרַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק בַּר מַרְיוֹן, לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּגְדוֹל הַדּוֹר, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּוִד שֶׁהוּא מֶלֶךְ וְחָכָם וּגְדוֹל הַדּוֹר. אָמַר רַבִּי יוּדָן כָּל הַמֵּעֵיז פָּנָיו בַּמֶּלֶךְ, כְּאִלּוּ מֵעֵיז פָּנָיו בַּשְּׁכִינָה, דִּכְתִיב (שמואל ב כ, כא): נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד, בַּמֶּלֶךְ, זֶה מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ בְּדָוִד, זֶה דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה וגו', אֲמַר לָהּ מְנַן אַתְּ יָדְעֵית, אֲמַר לָהּ כָּל הַמַּחְצִיף פָּנָיו בְּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מִתְחַיֵּב הוּא מִלְּעֵיל. מִיָּד (שמואל ב כ, כב): וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ, אָמְרָה לוֹן לֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּיוֹאָב, וְלֵית אַתּוּן שָׁמְעוּן בְּדָוִד, הֵידָא אֻמָּה קָמַת בְּהוֹן, הֵידָא מַלְכוּת קָמַת בְּהוֹן. אָמְרִין לָהּ וּמָה הוּא בָּעֵי, אָמְרָה לוֹן אֶלֶף דְּגוּבְרִין, אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְפַיְּיסָא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית, עֲבַדָא גַרְמָהּ אָזְלָא וְאַתְיָא, אֲמַרָה לוֹן חֲמֵשׁ מָאוָן הוּא בָּעֵי. אָמְרִין לָהּ כָּל בַּר נָשׁ וּבַר נָשׁ יָהֵיב לְפוּם מַה דְּאִית לֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן אֲנָא אָזְלָא וּמְחַטָּא לֵיהּ דִּילְמָא דְּהוּא פָּחֵית מִנְּהוֹן, עֲבַדָא נַפְשָׁהּ הִיא אָזְלָא וְהָדְרָא, אֲמַרָה לוֹן חַד גְּבַר הוּא בָּעֵי, וַהֲדָא אַכְסַנְיָא. אָמְרִין לָהּ אִן הוּא טַב קַרְתָּא נֵיהֲבֵיהּ נֵיהֲלֵיהּ. אֲמַרָה לוֹן שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ, מִיָּד (שמואל ב כ, כב): וַיִּקְחוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אוֹתוֹ בְּעַד הַחוֹמָה וגו'. וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה, זֶה שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי.
אגדת בראשית
[ג] ד"א חלילה לך. אמר אברהם לפני הב"ה רבש"ע צופה אני ברוח הקודש שהאשה פולטת עיר שלימה, ואני איני כדאי לפלט חמשת כרכים הללו, ואיזה אשה זו שהצילה את העיר, זו סרח בת אשר, בשעה שמרד שבע בן בכרי וברח מן דוד באבלה, שנאמר וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה (ש"ב כ ט"ו), כיון שהרגישה סרח בת אשר, התחילה צועקת קראו ליואב, כיון שבא יואב אמרה לו אתה הוא שהכתוב מקלסך, יושב בשבת תחכמוני וגו' (ש"ב כג ח), לא קרית בתורה, כי תקרב אל עיר וגו' (דברים כ י), ולא היה לך לעשות כן, שנאמר דבר ידברו בראשונה וגו' (ש"ב כ יח). וכן התמו (שם שם), חכמים בעיר של ישראל, התמו דברי תורה, למה תבלע נחלת ה' (שם שם יט). כיון ששמע יואב כך נתירא אמר ויש כאן צדיקים אוי לי, שנאמר ויען יואב ויאמר חלילה חלילה וגו' (שם שם כ), אמר לה יואב לא כן הדבר כי אם איש וגו' (שם שם כא). אמר לה מי את, אמרה לו אנכי שלומי אמוני ישראל (שם שם יט), אני היא ששילמתי מנין של שבעים נפש, שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו' (דברים י כב), שנתייחסו ששים ותשעים ואני השלמתי את המנין, שנאמר ושם בת אשר סרח (במדבר כו מו), אלא עמוד במקומך ואני עושה שלום, שנאמר הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה (ש"ב כ כא), וכך היתה סבורה בעצמה שהיא נותנת ראשו ליואב, אלא ראה מה עשתה, ותבא האשה אל כל העם בחכמתה (שם שם כב). מהו בחכמתה, אמרה להן תהיו יודעין שיואב וכל ישראל בחוץ מבקשים להרגנו ולבנינו ולבנותינו, אמרו לה למה, אמרה להן מאה בני אדם מן העיר מבקש, אמרו לה יטול, אמרה להן אינו מבקש אלא חמשים, הרי יפה ויטול חמשים, בסוף אמרה להן לא מאה ולא חמשים ולא עשרים אף לא חמשה אלא אם נותנין אתם את שבע בן בכרי, מיד ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וגו' (שם שם). ראה חכמה של אשה זו, כשם שבא אברהם בחכמה על הקב"ה וירד מן חמשים לארבעים, ולמטה עד עשרה, ואף זו כן, עליה שלמה מקלס מובה חכמה מכלי קרב [וחוטא אחד יאבד טובה הרבה] (קהלת ט יח), שהיה ביד יואב וביד אנשיו, ואשה שבאתה בחכמה נצחה את הכל, כיון שנטל יואב ראשו של שבע בן בכרי חזר בו ולא נגע בעיר, אמר אברהם ומה אם יואב כשנטל את החייב, הניח את כל העיר בשלום, את שאת רחמן, את מאבד את הכל, חלילה לך מעשות וגו' (בראשית יח כה).