שמות ב:יא מדרש: שמות רבה, מדרש תנחומא, מדרש אגדה וקוהלת רבה

ויהי בימים ההם ויגדל משה - בן עשרים שנה היה משה באותה שעה, ויש אומרים בן ארבעים. ויגדל משה וכי אין הכל גדלים?! אלא לומר לך, שהיה גדל שלא כדרך כל העולם. ויצא אל אחיו שתי יציאות יצא אותו צדיק, וכתבן הקדוש ברוך הוא זו אחר זו. ויצא ביום השני, הרי שתים. וירא בסבלותם מהו ויראה? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט, והיה נותן כתפיו ומסיע לכל אחד ואחד מהן. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגליגי אומר: ראה משוי גדול על קטן, ומשוי קטן על גדול, ומשוי איש על אשה, ומשוי אשה על איש, ומשוי זקן על בחור, ומשוי בחור על זקן, והיה מניח דרגון שלו והולך ומישב להם סבלותיהם, ועושה כאלו מסיע לפרעה. אמר הקדוש ברוך הוא: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים, ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב (שמות ג, ד): וירא ה' כי סר לראות, ראה הקדוש ברוך הוא במשה, שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך (שם שם, שם): ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה:

וישב בארץ מדין וישב על הבאר - קלט דרך אבות. שלשה נזדוגו להם זווגיהם מן הבאר: יצחק יעקב ומשה. ביצחק, כתיב (בראשית כד, סב): ויצחק בא מבוא באר וגו', ועוד שנזדוגה רבקה לאליעזר, למעין. יעקב, (שם כט, ב): וירא והנה באר בשדה. משה, וישב על הבאר. ולכהן מדין שבע בנות והלוא הקדוש ברוך הוא שונא עבודת כוכבים, ונתן מנוס למשה אצל עובד עבודת כוכבים?! אלא אמרו רבותינו: יתרו כומר לעבודת כוכבים היה, וראה שאין בה ממש, ובסר עליה, והרהר לעשות תשובה, עד שלא בא משה, וקרא לבני עירו ואמר להם: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני, בחרו לכם כומר אחר, עמד והוציא כלי תשמישי עבודת כוכבים, ונתן להם הכל ונדוהו, שלא יזדקק לו אדם, ולא יעשו לו מלאכה, ולא ירעו את צאנו, וביקש מן הרועים לרעות לו את צאנו ולא קבלו, לפיכך הוציא בנותיו. ותבאנה ותדלינה, מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים. ויבאו הרועים ויגרשום, אפשר הוא כהן מדין, והרועים מגרשים בנותיו?! אלא ללמדך, שנדוהו וגרשו בנותיו, כאשה גרושה, כמה דאת אמר (שם ג, כד): ויגרש את האדם. ויקם משה ויושיען, מלמד, שישב להן בדין. אמר: דרך אנשים דולים ונשים משקות, וכאן נשים דולות ואנשים משקים?! ויצילן לא נאמר, אלא ויושיען. רבי יוחנן בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן, ועמד משה והושיען. נאמר כאן ויושיען, ונאמר להלן (דברים כב, כז): צעקה הנערה המארשה ואין מושיע לה, מה להלן גלוי עריות, אף כאן גלוי עריות. ורבנן אמרי: מלמד שהשליכו אותן למים, והוציאן משה. ואין ויושיען, אלא לשון הצלת מים, שנאמר (תהלים סט, ב): הושיענו אלהים כי באו מים עד נפש. וישק את צאנם, מלמד שדלה משה להם והשקה את צאנם, כשם שעשה יעקב לרחל. ותבאנה אל רעואל אביהן, זה יתרו. ולמה נקרא שמו רעואל? שנעשה רע לאל. ויאמר: מדוע מהרתן בא?! מכאן אתה למד, שכל הימים באחרונה היו באות. ותאמרן איש מצרי הצילנו מיד הרועים וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי, והוא עברי. דבר אחר: איש מצרי משל לאחד, שנשכו הערוד והיה רץ ליתן רגליו במים, נתנן לנהר וראה תינוק אחד שהוא שוקע במים ושלח ידו והצילו. אמר לו התינוק: אלולי אתה, כבר הייתי מת! אמר לו: לא אני הצלתיך, אלא הערוד, שנשכני וברחתי הימנו, הוא הצילך! כך, אמרו בנות יתרו למשה: יישר כחך, שהצלתנו מיד הרועים! אמר להם משה: אותו מצרי, שהרגתי, הוא הציל אתכם! ולכך אמרו לאביהן: איש מצרי, כלומר מי גרם לזה, שיבוא אצלנו, איש מצרי שהרג. דלה דלה דליה אחת דלה והשקה את כל הצאן, שהיו שם ונתברכו המים על ידו, הדא הוא דכתיב: וישק את הצאן. צאננו לא נאמר, אלא הצאן, שאף צאן הרועים השקה. ומה לנו? שאף לנו דלה, שהרועים השליכונו למים, והוא הוציאנו. ויאמר אל בנותיו ואיו וגו' אמר להם: סימן שאתם אומרות, שדלה והשקה את כל הצאן, זה מבני בניו של יעקב, שעמד על הבאר, והבאר מתברכת בשבילו. למה זה עזבתן את האיש וגו' שמא ישא אחת מכם. ואין אכילת לחם האמור כאן, אלא אשה. ודומה לו (בראשית לט, ו): כי אם הלחם אשר הוא אוכל, מיד רצתה צפורה אחריו כצפור, והביאה אותו. ולמה נקרא שמה צפורה? שטהרה הבית כצפור:

‎וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה. וְכִי אֵין הַכֹּל גְּדֵלִין, וְהָאָדָם וְהַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹף כֻּלָּן גְּדֵלִין? אֶלָּא, מְלַמֵּד, שֶׁהָיָה גָּדֵל שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הָעוֹלָם. וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, שְׁתֵּי יְצִיאוֹת יָצָא אוֹתוֹ צַדִּיק וּכְתָבָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הֲרֵי אֶחָד. וַיֵּצֵא בַּיוֹם הַשֵּׁנִי, הֲרֵי שְׁתַּיִם. וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. מַהוּ וַיַּרְא? שֶׁהָיָה רוֹאֶה וּבוֹכֶה בְּסִבְלוֹתָם, וְאוֹמֵר חֲבָל לִי עֲלֵיכֶם, מִי יִתֵּן מוֹתִי עֲלֵיכֶם. שֶׁאֵין לְךָ קָשֶׁה מִמְּלֶאכֶת הַטִּיט, וְהָיָה נוֹתֵן כְּתֵפָיו וּמְסַיֵּעַ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. לְכָךְ כְּתִיב וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם.