שמות ב:כג מדרש: מדרש אגדה, שמות רבה, דברים רבה ואסתר רבה

ומשה היה רעה. ולמה נסמכה פרשת ויהי בימים הרבים ההם (שמות ב כג), לפרשה זו, לפי שהקב"ה יודע שמשה צדיק ונותן נפשו על בניו, ואם ברח למדין משה גואלם, לכך כתיב ומשה היה רעה וגו':

ויהי בימים הרבים ההם - ימים של צער היו, לפיכך קורא אותן רבים. ודכוותה (ויקרא טו, כה): ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים, לפי שהיו של צער, קורא אותן רבים. וימת מלך מצרים, שנצטרע, והמצורע חשוב כמת, שנאמר (במדבר יב, יב): אל נא תהי כמת ואומר (ישעיהו ו, א): בשנת מות המלך עוזיהו. ויאנחו בני ישראל למה נתאנחו? לפי, שאמרו חרטומי מצרים: אין לך רפואה, אם לא נשחוט מקטני ישראל מאה וחמישים בערב, ומאה וחמישים בבקר, ורחץ בדמיהם שתי פעמים ביום, כיון ששמעו ישראל גזירה קשה, התחילו מתאנחים וקוננים, ואין ויזעקו אלא לשון קינה, כדכתיב (יחזקאל כא, יז): זעק והילל בן אדם. ותעל שועתם אל האלהים, אינו אומר צעקתם, אלא שועתם, כמה דתימא (איוב כד, יב): ונפש חללים תשוע. וישמע אלהים את נאקתם, נאקת החללים, כמה דתימא (יחזקאל ל, כד): ונאק נאקות חלל, וכמה דתימא (איוב שם, שם): מעיר מתים ינאקו. ויזכור אלהים את בריתו, ולא היו ראוין ישראל להנצל, לפי שהיו רשעים, אלא בזכות אבות נגאלו, הדא הוא דכתיב: ויזכור אלהים את בריתו. אמרו רבותינו זכרונם לברכה: נעשה להם נס ונתרפא מצרעתו:

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה', הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל, מַהוּ שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לוֹ לְהִתְפַּלֵּל בְּקוֹל גָּדוֹל, כָּךְ שָׁנוּ חֲכָמִים (גמרא ברכות לא-א): הָיָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵּל יָכוֹל יַשְׁמִיעַ קוֹלוֹ, כְּבָר פֵּרְשָׁה חַנָּה (שמואל א א, יג): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ, יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל שְׁלָשְׁתָּן כְּאַחַת, כְּבָר פֵּרַשׁ בְּדָנִיֵּאל (דניאל ו, יא): וְזִמְנִין תְּלָתָה בְיוֹמָא הוּא בָּרֵךְ עַל בִּרְכוֹהִי וּמְצַלֵּא וּמוֹדֵא קֳדָם אֱלָהֵהּ. יָכוֹל יְהֵא מִתְפַּלֵּל בְּכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה, כְּבָר פֵּרַשׁ דָּוִד (תהלים נה, יח): עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וְיִשְׁמַע קוֹלִי, יָכוֹל יְהֵא תּוֹבֵעַ צְרָכָיו וְיוֹצֵא לוֹ, כְּבָר פֵּרַשׁ שְׁלֹמֹה (מלכים א ח, כח): לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה, רִנָּה זוֹ קִלּוּסוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּתְפִלָּה, לִצְרָכָיו שֶׁל אָדָם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר, זֶה סִימָן לִתְפִלָּה, אִם כִּוֵּן אָדָם לִבּוֹ לִתְפִלָּה, יְהֵא מֻבְטָח שֶׁתְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י, יז): תָּכִין לִבָּם תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת נִקְרֵאת תְּפִלָּה, וְאֵלּוּ הֵן: שַׁוְעָה, צְעָקָה, נְאָקָה, רִנָּה, פְּגִיעָה, בִּצּוּר, קְרִיאָה, נִפּוּל וּפִלּוּל וְתַחֲנוּנִים. שַׁוְעָה צְעָקָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ב, כג): וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וגו'. נְאָקָה, דִּכְתִיב (תהלים י, כד): וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם. רִנָּה וּפְגִיעָה, דִּכְתִיב (ירמיה ז, טז): אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָֹּׂא בַּעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי. בִּצּוּר וּקְרִיאָה, דִּכְתִיב (תהלים יח, ז): בַּצַּר לִי אֶקְרָא ה'. נִפּוּל, דִּכְתִיב (דברים ט, יח): וָאֶתְנַפַּל לִפְנֵי ה'. פִּלּוּל, דִּכְתִיב (תהלים קו, ל): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל. וְתַחֲנוּנִים, דִּכְתִיב: וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'. וּמִכֻּלָּן לֹא נִתְפַּלֵל משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד, שֶׁאֵין לִבְרִיָה כְּלוּם אֵצֶל בּוֹרְאָה, שֶׁהֲרֵי משֶׁה רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים לֹא בָא אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים. אָמַר רַבִּי לֵוִי, לָמָּה לֹא בָא משֶׁה אֶלָּא בִּלְשׁוֹן תַּחֲנוּנִים, הַמָּשָׁל אוֹמֵר הֱוֵי זָהִיר שֶׁלֹא תִּתָּפֵס מְקוֹם דִּבּוּרָךְ, כֵּיצַד, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה (שמות לג, יט): וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן, אָמַר לוֹ, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיָדִי, (שמות לג, יט): וְרִחַמְתִּי, בְּמִדַּת הָרַחֲמִים אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי, וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (דברים ג, כו): רַב לָךְ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לִי, כָּל מִי שֶׁאֵין לוֹ בְּיָדִי וְחַנֹּתִי, בְּמַתְּנַת חִנָּם אֲנִי עוֹשֶׂה עִמּוֹ, עַכְשָׁו אֵינִי אוֹמֵר שֶׁמִּתְבַּקֵּשׁ לִי אֶצְלְךָ מְאוּמָה, אֶלָּא חִנָּם עֲשֵׂה עִמִּי, מִנַּיִן, מִמַּה שֶׁקָּרֵינַן בָּעִנְיָן, וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'.