שמות ג:כב מדרש: מדרש תנחומא, תנחומא בובר, שמות רבה ושיר השירים רבה

וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר. מַהוּ וַיַּרְא. רָאָה בַּפֻּרְעָנוּת הָעֲתִידָה לָבֹא עַל יִשְׂרָאֵל, וְשׂוֹנְאָן הָיָה יוֹתֵר מִכָּל שׂוֹנְאִים. שֶׁכֻּלָּם הָיוּ בָּאִין בְּמִלְחָמוֹת וּבְשִׁעְבּוּד שֶׁהֵן יְכוֹלִים לַעֲמֹד בָּהֶן. וְזֶה, כְּאָדָם שֶׁהוּא מוֹצִיא דָּבָר מִפִּיו לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה. וַיַּרְא בָּלָק. נוֹחַ לָרְשָׁעִים שֶׁיְּהוּ סוּמִין, שֶׁעֵינֵיהֶם מְבִיאִין מְאֵרָה לָעוֹלָם. בְּדוֹר הַמַּבּוּל כְּתִיב: וַיִּרְאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים (בראשית ו, ב). וּכְתִיב: וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן (שם ט, כב). וּכְתִיב: וַיִּרְאוּ אוֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה (שם יב, טו). וּכְתִיב: וַיַּרְא אוֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר (שם לד, ב). וְכֵן כָּאן, וַיַּרְא בָּלָק. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לַמֶּלֶךְ שֶׁהוֹשִׁיב שׁוֹמְרִים לְשָׁמְרוֹ מִן הַגַּיִס, וְהוּא בָּטוּחַ עֲלֵיהֶם שֶׁהָיוּ גִּבּוֹרִים. עָבַר הַגַּיִס וַהֲרָגָם, וְהָיָה מְרַתֵּת עַל עַצְמוֹ. וְאַף כָּךְ בָּלָק רָאָה מַה נַּעֲשָׂה בְּסִיחוֹן וּבְעוֹג שֶׁהָיָה מַעֲלֶה לָהֶם שָׂכָר לְשָׁמְרוֹ וְהָיָה מִתְיָרֵא מֵעַצְמוֹ, וְעוֹד שֶׁרָאָה נִסִּים שֶׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּנַחֲלֵי אַרְנוֹן. וַיָּגָר מוֹאָב. מַהוּ וַיָּגָר. כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל נִרְאִין לָעַמּוֹנִים, נִרְאִים עֲטוּפִים לְשָׁלוֹם. וּכְשֶׁנִּרְאִים לַמּוֹאָבִים, נִרְאִים מְזֻיָּנִים לַמִּלְחָמָה, שֶׁכָּךְ כְּתִיב: וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן, אַל תְּצֻרֵם (דברים ב, יט) כְּתִיב, כָּל מִין צָרָה אַל תָּצֵר לָהֶם. וְאַל תִּתְגָּר בָּם (שם), כָּל מִין גֵּרוּי. וְלַמּוֹאָבִים אָמַר, אַל תָּצֵר אֶת מוֹאָב וְאֶל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה (שם פסוק ט). מִלְחָמָה אֵין אַתָּה עוֹשֶׂה, וּמַה שֶׁאַתָּה יָכֹל לַחְטֹף מִן הַחוּץ, חֲטֹף. וּלְפִיכָךְ נִרְאִים מְזֻיָּנִים, וְהֵם נֶאֱגָרִין לְעָרֵיהֶם. שֶׁאֵין וַיָּגָר אֶלָּא לְשׁוֹן אֲסִיפָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל (משלי י, ה). דָּבָר אַחֵר, וַיָּגָר לָשׁוֹן גֵּר, שֶׁהָיוּ רוֹאִין לְעַצְמָן כְּגֵרִים בָּעוֹלָם. וְאָמְרוּ, יָרְדוּ לַמִּצְרִים לָגוּר וְהֶאֶחְזוּ אוֹתָהּ, וְהָיוּ מַשְׂכִּירִין לָהֶם בָּתִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשָׁאֲלָה אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ (שמות ג, כב). דָּבָר אַחֵר, וַיָּגָר לְשׁוֹן יִרְאָה, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין, שֶׁרָאוּ כָּל הָאָרֶץ בְּיַד יִשְׂרָאֵל, שֶׁבָּא סִיחוֹן וְנָטַל אֶרֶץ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וְגוֹ' (במדבר כא, כו). וְעוֹג נָטַל אֶת כָּל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רַק עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן נִשְׁאַר מִיֶּתֶר הָרְפָאִים וְגוֹ' (דברים ג, יא). בָּאוּ יִשְׂרָאֵל נְטָלוּהָ מִשְּׁנֵיהֶם, גֶּזֶל שֶׁאֵין בּוֹ עַוְלָה. וְהָיוּ אֵלּוּ רוֹאִים אֶת אַרְצָם בְּיַד יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ אוֹמְרִים: לֹא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה (שם ב, ט), וַהֲרֵי אַרְצֵנוּ לִפְנֵיהֶם, לְכָךְ הָיוּ מִתְיָרְאִין. וַיָּקָץ מוֹאָב, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִין, שֶׁהָיוּ רוֹאִין אֶת עַצְמָן כְּקוֹץ לִפְנֵיהֶם.

ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים (שמות י כב). ז' ימים של חושך היה על המצרים, ג' ימים הראשונים מי שהיה יושב ומבקש לעמוד עומד, ומי שהיה עומד ומבקש לישב היה יושב, ועוד ג' ימים אחרים מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד, ומי שהיה (יושב) [עומד] לא היה יכול לישב, הרי ו' ואיזהו יום שביעי, שנאמר ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה (שם יד כ), היה הענן במצרים ומאיר לישראל ומחשך למצרים, שנאמר ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שם י כג), והיו ישראל נכנסין לבתיהם של מצרים, וכל מה שהיה למצרים היו ישראל מחפשין ורואים, ובשעה שאמר הקב"ה לישראל ושאלה אשה משכנתה ומגרת ביתה וגו' (שם ג כב), היו ישראל נכנסין אצל מצרים ואומר כל אחד ואחד לחבירו לשכינו השאילני אותו הכלי שיש לך, והוא אומר אין לי, והוא אומר אני יודע שיש לך, והרי היא בתוך התיבה שלך, הרי הוא במקום פלוני, אני ראיתי אותו בידך, והיה משאילו אותו הכלי, ומהיכן היו ישראל יודעין, אלא באותן ימי החשך היו נכנסין לתך בתיהן ורואין כספם וזהבם וכליהם שהיו להם, אמר ר' אבין הלוי אף מכת הדם כשבאת על המצרים נהפך היאור לדם, שנאמר ויחפרו כל מצרים סביבות היאור מים לשתות וגו' (שם ז כד), מה היו עושין, היו רואין לישראל ממלא את חביתו מן היאור, והיו הולכין אחריו ומבקשין ממנו לשתות מים, והיו נעשין לתוך פיהם דם, אמר ר' אבין מה שהיו לוקחין מישראל במקח היו שותין מים, שאי אפשר לאדם להיות בלא מים, והיו לוקחין מישראל מים, ומשם העשירו ישראל, [ואף כאן כשבאת מכת חשך עליהן הכירו בתיהן של מצרים ומשם העשירו ישראל].

ונתתי את חן העם - מה שאמרתי לאברהם (שם שם, שם): ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אני עתיד לעשות אתכם לחן בעיני מצרים, כדי שישאילום וילכו מלאים, בכדי שלא יהא פתחון פה לאברהם אבינו לומר (שם שם, יג): ועבדום וענו אותם, קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, לא קיים בהם. ושאלה אשה משכנתה וגו', מלמד שהשמלות חביב עליהם ביותר, שבזמן שאדם יוצא לדרך אם אין לו שמלה, הוא מכסיף. ונצלתם את מצרים, עתידים לעשות מצרים כמצולה, שאין בה דגה: