שמות ז:י מדרש: שמות רבה, מדרש תנחומא, מדרש אגדה ותנחומא בובר

ויאמר אל עמו - הוא התחיל בעצה תחילה, לכך לקה תחילה. הוא התחיל בעצה תחילה, דכתיב: ויאמר אל עמו. והוא לקה תחילה, דכתיב (שמות ז, כט): ובך ובעמך ובכל עבדיך. הבה נתחכמה לו, להם לא נאמר, אלא לו. אמר רבי חמא בר רבי חנינא, אמר: בואו ונתחכמו לאלהיהם של אלו. נדונם בחרב, כבר כתיב (ישעיה סו, טז): ובחרבו את כל בשר. לא נדון אותם אלא במים, שכך נשבע הקדוש ברוך הוא, שאין מביא מבול לעולם, שנאמר (שם נד, ט): אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ. והם אינם יודעים שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת מביא. ועליהם אינו מביא, אבל הם באים ונופלים לתוכן, שנאמר (תהלים סג, יא): יגירוהו על ידי חרב מנת שועלים יהיו, (שמות יח, יא): כי בדבר אשר זדו וגו', בקדירה שבשלו בה נתבשלו. אמר רבי חיא אמר רבי סימון: שלושה היו באותה עצה, בלעם ואיוב ויתרו בלעם, שיעץ, נהרג. איוב, ששתק, נדון ביסורין. יתרו, שברח, זכו בניו וישבו בלשכת הגזית, דכתיב (דה"א ב, נה): ומשפחות סופרים יושבי יעבץ, תרעתים שמעתים שוכתים, המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב, וכתיב (שופטים א, טז): ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. ועלה מן הארץ, ועלינו לא נאמר, אלא ועלה. אמר רבי אבא בר כהנא: כאדם שמקלל עצמו ותולה קללתו באחרים. דבר אחר: ועלה מן הארץ, כל זמן שישראל בירידה התחתונה, הם עולים. ראה מה כתיב: ועלה מן הארץ. אמר דוד (תהלים מד, כו): כי שחה לעפר נפשנו דבקה לארץ בטננו. אותה שעה (שם שם, כז): קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך:

מִיָּד, וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ וַיְהִי לְתַנִּין. אָמַר פַּרְעֹה: כָּךְ כֹּחוֹ שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם, מִכָּאן יוֹצְאִים כְּשָׁפִים לְכָל הָעוֹלָם. וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה, קָרָא לִנְעָרִים וּלְתִינוֹקוֹת בְּנֵי חָמֵשׁ בְּנֵי אַרְבַּע שָׁנִים, וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ. לְכָךְ כְּתִיב גַּם פַּרְעֹה, שֶׁלֹּא קָרָא תְּחִלָּה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: נֵס גָּדוֹל נַעֲשָׂה בַּמַּטֶּה, שֶׁאִלּוּ בָּלַע תַּנִּין אֶת הַתַּנִּינִים, כָּךְ דֶּרֶךְ הַתַּנִּינִים לִבְלֹעַ זֶה אֶת זֶה. אֶלָּא אַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה מַטֶּה, דִּכְתִיב: וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. וְאִלּוּ הָיָה עוֹשֶׂה אָדָם מִכָּל אוֹתָן הַמַּטּוֹת שֶׁהִשְׁלִיכוּ וְנַעֲשׂוּ תַּנִּינִים, הָיוּ יוֹתֵר מֵעֶשֶׂר חֲבִילוֹת וְעוֹמְדִין. וּבְלָעָן מַטֵּה אַהֲרֹן, וְלֹא נַעֲבָה יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁהָיָה. כְּשֶׁרָאָה פַּרְעֹה כָּךְ, תָּמַהּ וְאָמַר: אִם יֹאמַר לַמַּטֶּה בְּלַע לְפַרְעֹה וּלְכִסְאוֹ, הוּא בּוֹלֵעַ. הוּא הַסִּימָן שֶׁאָמַר לְמֹשֶׁה בַּסְּנֶה כְּשֶׁאָמַר לוֹ: מַזֶּה בְיָדְךָ הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה, זֶה פַּרְעֹה שֶׁנִּדְמָה לְנָחָשׁ, יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִיחַ (ישעיה כז, א). כְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מֹשֶׁה מֵאֵצֶל פַּרְעֹה, הָיָה אוֹמֵר אוֹתוֹ רָשָׁע, אִם יָבוֹא אֶצְלִי בֶּן עַמְרָם, אֲנִי הוֹרְגוֹ, אֲנִי צוֹלְבוֹ, אֲנִי שׂוֹרְפוֹ. כְּשֶׁהָיָה מֹשֶׁה נִכְנָס, מִיָּד פַּרְעֹה נַעֲשָׂה מַטֶּה. וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה. בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת אֵין כְּתִיב בָּהֶן אֶלָּא וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ חָמֵשׁ מַכּוֹת וְלֹא שִׁלַּח, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּאן וְאֵילָךְ אִם רָצָה לְשַׁלֵּחַ אֵינִי מְקַבֵּל. שֶׁכָּךְ כְּתִיב בְּחָמֵשׁ מַכּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת, וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה. וְהָיָה מֹשֶׁה גּוֹזֵר וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקָם לָךְ (איוב כב, כח).

ויבא משה ואהרן אל פרעה - והלא אהרן היה לו ליכנס תחלה, שהרי גדול היה ממנו בשנים. ולמה משה? שהיה גדול ממנו בארץ מצרים, שנאמר (שמות יא, ג): גם האיש משה גדול מאד. דבר אחר: לפי שעשה הקדוש ברוך הוא אלהים למשה על אהרן, שנאמר ( שם ד, טז): ואתה תהיה לו לאלהים, ודרך ארץ הרב נכנס תחלה. ויעשו כן כאשר צוה ה' אותם, שלא עשו עד ששאל פרעה מהן מופת, כשם שאמר הקדוש ברוך הוא, ואותה שעה, וישלך אהרן את מטהו: