וּלְכֹ֣ל ׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֹ֤א יֶֽחֱרַץ־כֶּ֙לֶב֙ לְשֹׁנ֔וֹ לְמֵאִ֖ישׁ וְעַד־בְּהֵמָ֑ה לְמַ֙עַן֙ תֵּֽדְע֔וּן אֲשֶׁר֙ יַפְלֶ֣ה יְהוָ֔ה בֵּ֥ין מִצְרַ֖יִם וּבֵ֥ין יִשְׂרָאֵֽל׃
מדרש שכל טוב
אבא חנן אומר משום ר' אליעזר זה חפזון שכינה, שהיה רוח אלהים חיים ממהר לעבור בארץ מצרים בחצות הלילה, ולפיכך מזהירים לאוכלו בחיפזון, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר קול דודי הנה זה בא (שה"ש ב ח), וכתיב הנה זה עומד אחר כתלינו וגו' (שם שם ט), וחפזון דישראל, היינו דכתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז), כדי שלא יתעכבו מחמת הכלבים, שהיו ישראל נחפזים לצאת והיו רצים ונחפזים מבית לבית לקבץ נכסיהן, וחפזון דמצרים היינו דכתיב ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם (שמות יב לג), ואין חפזון אלא לשון בהלה, ודומה לו נחפז ללכת (ש"א כג כו), (בחפזם) [בחפזה] לנוס (ש"ב ד ד), (אדם) [ארם] בחפזם (מ"ב ז טו), וכל דומיהן:
פסיקתא דרב כהנא
[יב] ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שם יג:יט). להודיע שבחו של משה, שכל ישר' עסוקין בביזה ומשה עסוק בעצמות יוסף, הד' היא דכת' ויקח משה את עצמות יוסף עמו (שם). מה הוא עמו, א"ר יוחנן עימו במחנה לויה. מי הודיע למשה איכן היה יוסף קבור, אמרו סרח בת אשר היתה באותו הדור אמרה למשה, משה בנילוס הנהר יוסף קבור. הלך משה ועמד לו על נילוס הנהר ואמר, יוסף יוסף הגיעה השעה שהקב"ה גואל את בניו, השכינה מעוכבת לך, ישר' מעוכבי' לך, ענני כבוד מעוכבין לך, אם מודיע את עצמך הרי יפה, ואם לאו הרי אנו נקיים משבועה שהשבעתה את אבותינו. מיד צף ועלה ארונו של יוסף. ויש או' נטל חרס וכתב עליו שם המפורש והשליכו ליאור, מיד צף ועלה ארונו של יוסף. והוון תמן תרין כלבין דחרשין, שרון נבחין במשה. אמ' משה עמא אתון חמין כלבון דקושט' לא נבחין וכלבין דשקרא נבחין. א"ר יודן לפם דהדין כלבא מלחית בלישניה ברם הכא ולכל בני ישר' לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא:ז). שני ארונות היו מהלכין עם ישר' במדבר, ארונו של יוסף וארונו של חי העולמים, והיו אומות העול' אומ' מה טיבן של שני ארונות הללו, וישר' אומ' להם זה ארונו של יוסף מת וזה ארונו של חי העולמים. ואומ' העול' מונים להם לישר' ואו' להם, וכי מה דרכו של ארון האלהים להיות מהלך עם ארונו של מת, וישר' אומו' המת שהוא מונח בארון הזה קיים כל מה שכת' בארון הזה.