וְאִ֡ם שׁוֹר֩ נַגָּ֨ח ה֜וּא מִתְּמֹ֣ל שִׁלְשֹׁ֗ם וְהוּעַ֤ד בִּבְעָלָיו֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְרֶ֔נּוּ וְהֵמִ֥ית אִ֖ישׁ א֣וֹ אִשָּׁ֑ה הַשּׁוֹר֙ יִסָּקֵ֔ל וְגַם־בְּעָלָ֖יו יוּמָֽת׃
עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)
(דף יט) פיסקא. מלך לא דן ולא דנין אותו. אמר רב יוסף לא שנו אלא מלכי ישראל אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו דכתיב (ירמיה כא יב) בית דוד כה אמר ה׳ דינו לבקר משפט ואי לא דיינינן להו אינהו היכי דייני והכתיב (צפניה ב א) התקוששו וקושו ואמר ריש לקיש קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים אלא מלכי ישראל מ״ט לא משום מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטיל נפשא אמר להו שמעון בן שטח לחכמים תנו עיניכם בו ונדוננו שלחו ליה עבדך קטל נפשא שדריה להו שלחו ליה תא אנת להכא (שמות כא כט) והועד בבעליו אמרה תורה יבא בעל השור ויעמוד על שורו אתא ויתיב אמר ליה שמעון בן שטח ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד שנאמר (דברים יט יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגו׳ א״ל לא כשתאמר אתה אלא כמה שיאמרו חביריך (ע״ב) נפנה לימינו כבשו פניהם בקרקע נפנה לשמאלו כבשו פניהם בקרקע אמר להם שמעון בן שטח בעלי מחשבות אתם יבא בעל מחשבות ויפרע מכם מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע ומתו באותה שעה אמרו מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו:
מדרש תנחומא
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: כָּל הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, זוֹכֶה לְפַלְגּוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹכִיחַ אָדָם אַחֲרַי חֵן יִמְצָא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמּוֹשְׁכִין עָלָיו חוּט שֶׁל חֶסֶד שֶׁנֶּאֱמַר: חֵן יִמְצָא. תָּנוּ רַבָּנָן: אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ (ויקרא יח, ד). אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁנִּכְתְּבוּ בַּתּוֹרָה, שֶׁאִם לֹא נִכְתְּבוּ דִּין הוּא שֶׁיִּכָּתְבוּ. אֵלּוּ הֵן? עֲבוֹדָה זָרָה וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכוּת דָּמִים וְגָזֵל וּבִרְכַּת הַשֵּׁם. וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם (ויקרא יח, ד). דְּבָרִים שֶׁיֵּצֶר הָרָע מֵשִׁיב עֲלֵיהֶן, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן תְּשׁוּבָה. אֵלּוּ הֵן: לְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז, וַאֲכִילַת חֲזִיר, וְרֹק הַיְבָמָה, וְהַרְבָּעַת כִּלְאַיִם, וְשׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, וְשֶׁמָּא תֹּאמַר מַעֲשֵׂה תֹּהוּ הֵן? תַּלְמוּד לוֹמַר: אֲנִי ה' (ויקרא יח, ד), אֲנִי חֲקַקְתִּים וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶן.
מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי
ואם שור נגח אין לי אלא שור שנגח והוא תם מניין עד שיעידו בו ת"ל אם שור נגח: הוא. ודאי ולא ספק: תמול. הרי שנים: שלשום. הרי שלשה: מלמד שאין נעשה מועד עד שיעידו בו שלשה ימים זה אחר זה: והועד בבעליו. אין העדה אלא בפני בעלים מנין אף בבית דין ת"ל (פס' ל"ו) או נודע כי שור נגח או נודע בבית דין: ולא ישמרנו בעליו אין לי אלא בעלים מניין לרבות שואל ושומר חנם שכיר ונושא שכר ת"ל ולא ישמרנו את שדרך שמירתו עליו אם כן מה ת"ל ולא ישמרנו בעליו פרט לשואל ששאלו בחזקת שהוא תם ונמצא מועד: ולא ישמרנו. הא שמרו פטור מן הכופר: ולא ישמרנו את שיש בו דעת לשמור שיהו פטורין מן הכופר: והמית איש או אשה. מה אני צריך והלא כבר נאמר וכי יגח שור את איש או את אשה ומת אלא לפי שהוא אומר ואם שור נגח הוא מתמול שלשום יכול אעפ״י שלא המית יהא חייב ת"ל והמית איש או אשה: איש או אשה. מה האיש נזקיו לבניו אף אשה נזקיה לבניה אין הבעל יורש כופרה שאין הבעל יורש את אשתו כשהוא בקבר: השור יסקל. מה אני צריך והלא כבר נאמר סקול יסקל השור אלא לפי שהוא אומר וגם בעליו יכול כשם שהשור נסקל כך בעליו נסקלין ת"ל השור יסקל השור נסקל ואין בעליו נסקלין אם כן מה ת"ל השור יסקל וגם בעליו יומת. במיתת הבעלים כך מיתת השור מה מיתת בעליו בדחייה ובסקילה ובעשרים ושלשה אף מיתת השור בדחייה ובסקילה ובעשרים ושלשה: ד"א השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת השור כך מיתת הבעלים מכאן אמרו שור שהוא טרפה או של אדם טרפה שהרג את הנפש אינו נסקל: ד"א השור יסקל וגם בעליו יומת אין גומרין דינו של שור אלא בפני בעליו או יכול אם אין לו בעלים אינו נסקל ת"ל השור יסקל מכל מקום: ד"א וגם בעליו יומת יכול מיתה ממש הרי זה למוד מעניינו אם כפר יושת עליו אם מיתה ממש מה אני מקיים (במדבר ל"ה ל"א) ולא תקחו כופר לנפש רוצח אלא מיתה בידי שמים ואם נתן כפר נתכפר לו: