וְעָשִׂ֜יתָ חֹ֤שֶׁן מִשְׁפָּט֙ מַעֲשֵׂ֣ה חֹשֵׁ֔ב כְּמַעֲשֵׂ֥ה אֵפֹ֖ד תַּעֲשֶׂ֑נּוּ זָ֠הָב תְּכֵ֨לֶת וְאַרְגָּמָ֜ן וְתוֹלַ֧עַת שָׁנִ֛י וְשֵׁ֥שׁ מָשְׁזָ֖ר תַּעֲשֶׂ֥ה אֹתֽוֹ׃
במדבר רבה
בְאֹתֹת (במדבר ב, ב), סִימָנִין הָיוּ לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא מַפָּה וְצֶבַע עַל כָּל מַפָּה וּמַפָּה כַּצֶּבַע שֶׁל אֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁהָיוּ עַל לִבּוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, מֵהֶם לָמְדָה הַמַּלְכוּת לִהְיוֹת עוֹשִׂין מַפָּה וְצֶבַע לְכָל מַפָּה וּמַפָּה. כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט נָשִׂיא שֶׁלּוֹ צֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לַצֶּבַע שֶׁל אַבְנוֹ. רְאוּבֵן אַבְנוֹ אֹדֶם וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו דּוּדָאִים. שִׁמְעוֹן פִּטְדָה וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ יָרֹק וּמְצֻיָּר עָלָיו שְׁכֶם. לֵוִי בָּרֶקֶת וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שְׁלִישׁ לָבָן וּשְׁלִישׁ שָׁחֹר וּשְׁלִישׁ אָדֹם וּמְצֻיָּר עָלָיו אוּרִים וְתוּמִים. יְהוּדָה נֹפֶךְ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דְּמוּתוֹ כְּמִין שָׁמַיִם וּמְצֻיָּר עָלָיו אַרְיֵה. יִשָֹּׂשכָר סַפִּיר וּמַפָּה שֶׁלּוֹ צָבוּעַ שָׁחֹר דּוֹמֶה לְכָחֹל וּמְצֻיָּר עָלָיו שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עַל שֵׁם (דברי הימים א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָֹּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים. זְבוּלוּן יַהֲלֹם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לְבָנָה וּמְצֻיָּר עָלָיו סְפִינָה עַל שֵׁם (בראשית מט, יג): זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. דָּן לֶשֶׁם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְסַפִּיר וּמְצֻיָּר עָלָיו נָחָשׁ עַל שֵׁם (בראשית מט, יז): יְהִי דָּן נָחָשׁ, גָּד שְׁבוֹ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ לֹא לָבָן וְלֹא שָׁחֹר אֶלָּא מְעֹרָב שָׁחֹר וְלָבָן וּמְצֻיָּר עָלָיו מַחֲנֶה עַל שֵׁם (בראשית מט, יט): גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ. נַפְתָּלִי אַחְלָמָה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְיַיִן צָלוּל שֶׁאֵין אַדְמוּתוֹ עַזָּה וּמְצֻיָּר עָלָיו אַיָּלָה עַל שֵׁם (בראשית מט, כא): נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה. אָשֵׁר תַּרְשִׁישׁ וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְאֶבֶן יְקָרָה שֶׁמִּתְקַשְּׁטוֹת בּוֹ הַנָּשִׁים, וּמְצֻיָּר עָלָיו אִילָן זַיִת עַל שֵׁם (בראשית מט, כ): מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ, יוֹסֵף שֹׁהַם וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ שָׁחֹר עַד מְאֹד וּמְצֻיָּר לִשְׁנֵי נְשִׂיאִים אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה, מִצְרַיִם, עַל שֵׁם שֶׁהָיוּ תּוֹלְדוֹתָם בְּמִצְרַיִם. וְעַל מַפָּה שֶׁל אֶפְרַיִם הָיָה מְצֻיָּר שׁוֹר עַל שֵׁם (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ, זֶה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט אֶפְרַיִם, וְעַל מַפָּה שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה הָיָה מְצֻיָּר רְאֵם עַל שֵׁם (דברים לג, יז): וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, עַל שֵׁם גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ שֶׁהָיָה מִשֵּׁבֶט מְנַשֶּׁה. בִּנְיָמִין יָשְׁפֵה וְצֶבַע מַפָּה שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לְכָל הַצְּבָעִים לִשְׁנֵים עָשָׂר הַצְּבָעִים וּמְצֻיָּר עָלָיו זְאֵב עַל שֵׁם (בראשית מט, כז): בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, לְכָךְ נֶאֱמַר בְּאֹתֹת שֶׁסִּימָנִין הָיוּ לָהֶם לְכָל נָשִׂיא וְנָשִׂיא.
מדרש לקח טוב
פס'. וכי תקריב. רשות כשתקריב. קרבן מנחה קרבן אחד הוא מביא ואינו מביא חלות (לרקיקין) [ורקיקין]. מאפה תנור. ולא מאפה קופח ולא מאפה רעפים ולא מאפה יורות. סלת. להביא מן החטין. חלות מצות בלולות בשמן. (אין) [ואין] הרקיקין בלולות. ורקיקי מצות משוחים בשמן מה ת"ל בשמן בשמן שתי פעמים להכשיר בשמן השני ובשמן השלישי כדתנן במסכת מנחות בפרק כל קרבנות הצבור (דף פו) שלשה זיתים ובהם שלשה שמנים הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכותש ונותן לתוך הסל. ר' יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון. (טען) [חזר וטען] בקורה ר' יהודה אומר באבנים זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. הזית השני מגרגרו בראש הגג וכותש ונותן לתוך הסל. ר' יהודה אומר סביבות הסל זה ראשון. (טען) [חזר וטען] בקורה. רבי יהודה אומר באבנים (וזה) [זה] שני. חזר וטען וטחן זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. הזית השלישי (עונונו) [עוטנו] בבית [הבד] עד שילקה ומעלהו ומנגבו בראש הגג וכותש. (הזית השלישי) ונותן לתוך הסל. רבי יהודה אומר סביבות הסל. זה ראשון. טען בקורה. ר' יהודה אומר באבנים זה שני. חזר וטחן וטען זה שלישי. הראשון למנורה והשאר למנחות. הראשון שבראשון אין למעלה הימנו. השני שבראשון והראשון שבשני שוין. השלישי שבראשון והשני שבשני והראשון שבשלישי שוין. השלישי שבשני והשני שבשלישי שוין. השלישי שבשלישי אין למטה ממנו. אף המנחות היה בדין שיטענו שמן זית זך ומה אם מנורה שאינו לאכילה וכו' ת"ל שמן זית זך כתית למאור ולא [זך] כתית למנחות כל זה הענין נדרש בערך זכר שחל בואתה תצוה. תקועה אלפא לשמן לפיכך היו אנשיה חכמים מלמד שהשמן מצהיר את התבונה פירוש אלפא ראשונה דא היתה עושה פרי משובח. מצות בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן. למצות שוי הרקיקים ולא לבלולה כיוצא בו (שמות ל׳:י״ח) ועשית כיור נחשת וכנו נחשת לנחשת שוה הכן ולא לרחצה. כיוצא בו (שם כח) ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשה זהב. לזהב שוה חשן לאפוד ולא לכפול:
תנחומא בובר
ויקח קרח. לקח טליתו והלך ליטול עצה מן אשתו, בשעה שאמר הקב"ה קח את הלוים מתו בני ישראל וטהרת אותם, וכה תעשה להם לטהרם וגו', והעבירו תער על כל בשרם (שם ח ו ז), מיד עשה כך לקרח, התחיל לחזר על כל ישראל, ולא היו מכירים אותו, אמרו לו מי עש לך כך, אמר להם משה, ולא עוד אלא נטלוני בידי וברגלי ומניף אותי, ואומר לי הרי אתה טהור, והביא את אהרן אחיו וקישטו ככלה, והושיבו אהל מועד, מיד התחילו שונאי משה להתגרות בו את ישראל, ואמרו משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, ובניו סגני כהונה, תרומה לכהן, תרומת מעשר לכהן, כ"ד מתנות כהונה לכהן, מיד ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' (במדבר טז ג), אמר ר' לוי באותה שעה כינס קרח את עדתו ויאמר להם הרביתם עלינו משאוי יותר משעבוד מצרים, טוב לנו תחת מצרים ולא תחת ידכם, שבכל שנה מתין ממנו חמשה עשר אלף וארבעים וחמש, וביקשו לסקלו, לפיכך וישמע משה ויפל על פניו (שם שם ד), אמר להם משה לא מלוכה אני מבקש, ולא אהרן כהונה גדולה, שנאמר ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (שם שם יא), אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לא כך צויתני, ואתה הקרב אליך וגו' (שמות כח טו), והם עמדו עלינו להרגנו, א"ל בוקר ויודע ה' (במדבר טז ה), (מהיכן) [מהו כן], אמר ר' נתן אמר הקב"ה אם יתקבצו כל חרטומי העולם וביקשו להפוך את הבוקר לערב לא יוכלו, וכשם שהבדלתי בין אור לחשך, כך הבדלתי אהרן להקדישו קודש קדשים, מיד וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב ויאמרו לא נעלה (שם שם יב), לא נלך ולא נבא, אין כתיב כאן, אלא לא נעלה, פי כסיל מחתה לו (משלי יח ז), פתחו פיהם בירידה, לומר שאי להם עלייה, כשם שאמרו, כך מתו, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (במדבר טז לג), אמר משה הואיל ולא רצו לבוא, אני אלך אצלם, אולי יתביישו ויחזרו בהם, שנאמר ויקם משה וילך אל דתן ואבירם (שם שם כה), כשראו אותו התחילו לחרף ולגדף, שנאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים (שם שם כז), וכי יושבין או כורעין או נופלין יוצאין בני אדם, אלא שיצאו הן מחרפין ומגדפין, נאמר כאן יציאה והצבה, ונאמר להלן בגלית הפלשתי יציאה והצבה, דכתיב ויצא איש הבינים [וגו'] ויגש הפלשתי השכם והערב ויתיצב ארבעים יום (ש"א יז ד טז) מה יציאה והצבה דהתם חירופין וגידופין, אף יציאה והצבה דכאן חירופין וגידופין לכך פתח משה ואמר אם כמות כל האדם וגו', ותפתח הארץ את פיה וגו' (במדבר טז כט ל), בא וראה כמה קשה המחלוקת, שכל העוזר במחלוקת הקב"ה מאבד את זכרו, שנאמר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש (שם שם לה), אמר ר' ברכיה כמה קשה המחלוקת שב"ד של מעלה אינן קונסין אלא מבן עשרים שנה, וב"ד של מטה מבן שלש עשרה שנה, ומחלוקתו של קרח תינוקות בני יומן נשרפו, ונבלעו בשאול תחתית, דכתיב ונשיהם ובניהם וטפם (שם שם כז), וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה (שם שם לג), לכך נאמר ויקח קרח.