שמות לב:כח מדרש: מדרש תנחומא, מדרש לקח טוב, פסיקתא דרב כהנא ותנחומא בובר

‎כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר וַיֵּשֶׁב, לְשׁוֹן צַעַר הוּא. וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן וְגוֹ', וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת (בראשית מז, כט). וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק וְגוֹ', וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא (שמות לב, כח). וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם, וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים (בראשית לז, כה). וַיֵּשֶׁב יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל לָבֶטַח (מלכים א ה, ה), וַיָּקֶם ה' שָׂטָן לִשְׁלֹמֹה (מלכים א יא, יד). וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת (במדבר כה, א). וְכֵן אַתָּה פּוֹתֵר אֶת כֻּלָּם בָּרָעָה הַזּוֹ. וְאַף כָּאן וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה.

טוביהו ברבי אליעזר זצ״ל אמר באיזה זמן דכתיב במדבר סיני בזמן שהיו במדבר סיני ולא בזמן שהיו באחד מן המסעות אשר מרעמסס ועד ירחו אלא בזמן שהם במדבר סיני. ומה בא ללמדנו שזה ספר רביעי שהרי נמנו בתחלת ירידת יעקב אבינו עם בניו במצרים. להודיע כי בשבעים נפש ירדו אבותינו מצרים. ובשניה נמנו בעלותם ממצרים. אלא שקיצר היחוס ולא נתיחסו אלא עד משה ואהרן שנאמר (שם ו) וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל. וכתיב (שם) אלה ראשי בית אבותם. לבסוף הכליל המנין שנאמר (שם יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה בשש מאות אלף רגלי ללמדך כמה פרו ורבו ישראל במאתים ועשר שנים. ובשלישית נמנו בעשית המשכן שנאמר (שמות ל׳:י״א-י״ב) וידבר ה' אל משה לאמר. כי תשא את ראש בני ישראל וגו' וכתיב (שם לח) בקע לגלגלת. וכתיב (שם) ויהי מאת ככר הכסף וגו'. וזה היה בשנה הראשונה אחרי שנשתברו הלוחות דכתיב (שם לב) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש. ושהה עד פ' יום עד שניתנו לוחות השניים ואחרי כן נאמרה פרשת ויקהל ואז ניתנו השקלים ומהם נתנו לצקת האדנים. והשקלים ההם נקראו כופר. והמשכן הוקם בשנה השנית באחד לחדש הראשון וזה היה באחד לחדש השני בשנה (השלישית) שלא תאמר זהו שנאמר בכי תשא את ראש בני ישראל. אלא אותו החשבון היה לצורך היחוסין שכל פרשה שהקב״ה מגדל את ישראל מפרסם בה באיזה עת גדלם. וכן הוא אומר במתן תורה (שם יט) בחדש השלישי לצאת בני ישראל. וכן בהקמת המשכן. וכן בפעם הראשון דכתיב (במדבר י׳:י״א) ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש וכן לפי שהוא מודיע טהרת יוחסין הזכיר באיזה זמן ובאיזה מקום היה הדבור. באהל מועד. וכן הוא אומר (שמות כה) ונועדתי לך שם וגו', בכמה בחדש. באחד. להודיע שזה המעשה היה קודם שנעלה הענן מעל המשכן ליסע. באיזה חדש. לשנה השנית. להודיע שאין מוקדם ומאוחר בתורה שהרי כתיב (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו שנאמר בפרשת בהעלותך והדבור היה בשנה השנית בחדש הראשון. למדנו שלא ניתנה התורה אלא לידרש. לצאתם מארץ מצרים. שלא תאמר להקמת המשכן הוא המנין, ד''א לצאתם מארץ מצרים יציאתם מארץ מצרים גרמה להתיחסם לדגלים, באותה שעה אמר לו לך אמור להם לישראל:

[ח] לפקודיהם (שמות ל:יב). א"ר יהושע בר' נחמיה א' הקב"ה למשה, לך מנה את ישר'. וא' משה לפני הקב"ה, רבון כל העולמים כת' והיה זרעך כעפר הארץ (בראשית כח:יד), והרביתי את זרעך ככוכבי השמים (שם כו:ד), והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב:א), ואת אמר לי לך מנה את ישר', א' לו משה לא כשם שאת סבור, אלא אם ביקשתה לעמוד על מינינם של ישר' טול ראשי אתיות של שבטין ואת עומד על מינינם. ריש דראובן תרתין מאוון אלפין, שין דשמעון תלת מאוון אלפין, נון דנפתלי חמשין אלפין, יהודה יוסף יששכר תלתין אלפין, זין דזבולון שבעה אלפין, דלת דדן ארבעה אלפין, גמל דגד תלתא אלפין, בית דבנימן תרין אלפין, אלף דאשר חד אלפא, הא חמש מאוון ותשעין ושבעה אלפין, הן אינון תלתי אלפייא חורנייה, מה שנפלו בימי העגל, ויעשו בני לוי כדבר משה ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש (שמות לב:כח). ר' מנחמא בשם ר' ביבי למלך שהיה לו צאן ונכנסו זאבים לתוכה ובקעוה, א' המלך לרועה מנה את צאני לידע כמה חסרו. כך א' הקב"ה למשה מנה את ישר' לידע כמה חסרו. בעשרה מקומות נמנו ישר'. אחד בירידתן למצרים, בשבעים נפש ירדו אבותיך (דברים י:כב). ואחת בעלייתן, ויסעו מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי (שמות יב:לז). ושנים בחומש הפיקודים. אחד בדגלים. ואחד בחילוק הארץ. ושנים בימי שאול, ויפקדם בטלאים (שמואל א' טו:ד), ויפקדם בבזק (שם יא:ח), כד אינון עתירין באילין אמריא וכד אינון מסכינין באילין בזיקיא. ואחת בימי דוד, שנ' ויתן יואב את מספר מפקד העם (שמואל ב' כד:ט), אם מספר למה מפקד ואם מפקד למה מספר, אלא עשה שתי אנפוראות, גדולה וקטנה, הקטנה הראה לדוד, הגדולה לא הראה לו, שנ' ויתן יואב את מספר מפקד העם (שם). ואחד בימי עזרא, כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב:סד). ואחד לעתיד לבא, עוד תעבורנה הצאן על יד מונה (ירמיה לג:יג). והדין כי תשא את ראש וגו' (שמות ל:יב).