תהילים לג:ט מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב, מדרש לקח טוב ואגדת בראשית

תניא רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין חכמה נתוספת בהם שנאמר (איוב יב יא) בישישים חכמה ואורך ימים תבונה ועמי הארץ כל זמן שמזקינין טפשות נתוספת בהם שנאמר (איוב יב כ) מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח. גם מגבוה ייראו שאפילו גבשושית קטנה דומה עליו כהרי הרים. וחתחתים בדרך בשעה שמהלך בדרך נעשה לו תוהים תוהים. וינאץ השקר זו קליבוסת. ויסתכל החגב אלו עגבות. ותפר האביונה זו חמדה. רב כהנא הוה פסיק סדרא קמיה דרב כי מטא להאי קרא נגיד ואיתנח. אמר ש״מ בטל ליה חמדיה דרב. אמר רב כהנא מ״ד (תהלים לג ט) כי הוא אמר ויהי זו אשה הוא צוה ויעמוד אלו בנים :

(קהלת יב ה) כי הולך האדם אל בית עולמו. אמר רבי יצחק מלמד שכל צדיק וצדיק נותנים לו מדור לפי כבודו. משל למלך בשר ודם שנכנס הוא ועבדיו לעיר כשהם נכנסין כולם בשער אחד נכנסין כשהן לנין כל אחד ואחד נותנין לו מדור לפי כבודו. וא״ר יצחק מאי דכתיב (שם יא) כי הילדות והשחרות הבל דברים שאדם עושה בילדותו משחירים פניו לעת זקנתה וא״ר יצחק קשה רמה למת כמחט בבשר החי שנאמר (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב. אמר רב חסדא נפשו של אדם מתאבלת עליו כל ז׳ שנאמר (שם) ונפשו עליו תאבל וכתיב (בראשית נ י) ויעש לאביו אבל ז׳ ימים:

קיב תַּנְיָא, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תַּלְמִידֵי חֲכָמִים, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, חָכְמָה נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (איוב י״ב:י״ב-י״ג) "בִּישִׁישִׁים חָכְמָה, וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה". וְעַמֵּי הָאָרֶץ, כָּל זְמַן שֶׁמַּזְקִינִין, טִפְּשׁוּת נִתּוֹסֶפֶת בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם) "מֵסִיר שָׂפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקָּח". (קהלת י״ב:ה׳) "גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ", שֶׁאֲפִלּוּ גַּבְשׁוּשִׁית קְטַנָּה דּוֹמָה עָלָיו כְּהָרֵי הָרִים. "וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ", בְּשָׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, נַעֲשָׂה (לבו) [לוֹ] תְּוָהִים תְּוָהִים. "וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד", זוֹ קְלִיבּוֹסֶת. "וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב", אֵלּוּ עֲגָבוֹת. "וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה", זוֹ חֶמְדָּה. רַב כַּהֲנָא הֲוָה פָּסִיק סִדְרָא קַמֵּיהּ דְּרַב, כִּי מָטָא לְהַאי קְרָא, נָגִיד וְאִתְּנַח, אָמַר: שְׁמַע מִינָהּ, בָּטֵל [לֵיהּ] חֶמְדֵּיהּ דְּרַב. אָמַר רַב כַּהֲנָא: מַאי דִּכְתִיב: (תהילים ל״ג:ט׳) "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי", זוֹ אִשָּׁה. "הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד", אֵלּוּ בָּנִים.