תהילים עח:כ מדרש: שמות רבה, אוצר מדרשים, מדרש שכל טוב ומדרש תנחומא

ויאמר ה' [לו] עוד הבא [נא] ידך בחיקך - אמר לו: מה הנחש, כשהלשין הכיתי אותו בצרעת, שנאמר (בראשית ג, יד): ארור אתה מכל הבהמה, כמה דאת אמר (ויקרא יג, נא): צרעת ממארת. אמר רבי אלעזר: הלין סלעין דביה, צרעין אינון, אף אתה ראוי ללקות בצרעת. ולמה הכניסה בחיקו? לפי שדרכן של לשון הרע לומר בסתר. וכן הוא אומר (תהלים קא, ה): מלשני בסתר רעהו אותו אצמית אין אצמית, אלא לשון צרעת, כמה דתימא (ויקרא כה, כג): לצמיתות, ומתרגמינן לחלוטין. ותנן, אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. ויבא ידו בחיקו ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג לקח את שלו, על שהלשין. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: מכאן אתה למד, שכל החושד חבירו בדבר ואין בו, לוקה בגופו. ויאמר השב ידך אל חיקך וכי מה אות היה לישראל בזה? לך אמור להם: מה מצורע מטמא, אף המצריים מטמאים אתכם, וכשם שהוא נטהר, כך הקדוש ברוך הוא עתיד לטהר לישראל, כמו שכתוב: והנה ידו מצורעת כשלג. וברפואה כתיב: ויוציאה מחיקו והנה שבה כבשרו. אמרו רבותינו: שלא להוציא לעז על בשרו של משה, לכך לא נצטרע היד, עד שיצא מחיקו, אבל לענין הרפואה, מתוך חיקו נתרפאת. דבר אחר: מכאן שהפורעניות שוהה על הצדיקים לבא, ומדת הטוב ממהרת לבא. והיה אם לא יאמינו גם לשני וגו' למה עשה לו הקדוש ברוך הוא שלש אותות? כנגד אברהם, יצחק ויעקב. ולקחת ממימי היאור, רמז לו שעל ידי דבר שיאמר אל ישראל, עתידין המים להפוך לדם, והוא ילקה על ידיהם, שכן כתיב (במדבר כ, י): שמעו נא המורים, והכה הסלע והוציא, שנאמר (תהלים עח, כ): הן הכה צור ויזובו מים, ואין ויזובו, אלא לשון דם, שנאמר (ויקרא טו, כה): ואשה כי יזוב זוב דמה, ולכך הכה הסלע פעמים, שבתחלה הוציא דם ולבסוף מים. בשני האותות הראשונים את מוצא, שחזרו לכמות שהיו, אבל אות הדם לא חזר לכמות שהיה, לפי שלא רצה למחול למשה על חטא המים. ומה אות היה לישראל? אמר להם: בזה האות, ילקו המצריים תחלה:

ויאמר משה אל ה' בי אדני - אמר משה להקדוש ברוך הוא: אתה אדון העולם, ובי אתה רוצה שאהיה שליח! הרי לא איש דברים אנכי וגו'. אמרו חכמים: שבעה ימים קודם היה הקדוש ברוך הוא מפתה למשה שילך בשליחותו, ולא היה רוצה לילך, עד מעשה הסנה, הדא הוא דכתיב: לא איש דברים אנכי - חד מתמול - שנים גם שלשה משלשום - ארבעה גם חמשה מאז - ששה דברך שבעה. אמר רבי פנחס הכהן: אמר משה: אני איני איש של דברים, ואיני רואה כאן דברים, כי האדם שאני הולך אצלו עבד הוא, ואינו מקבל מוסר, שנאמר (משלי כט, יט): בדברים לא יוסר עבד.

וָאַכְחִיד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד (זכריה יא ח), וכי בירח א' מתו אהרן ומרים ומשה, והלא מרים מתה בא' בניסן ונגנז הבאר, ובב' בו מתו שני בני אהרן, ובא' באב מת אהרן הכהן ונסתלקו ענני כבוד, ובז' באדר מת משה רבינו עבד ה', ואע״פ שלא היתה מיתתן בירח אחד גזרתן בירח א' היתה. וג׳ מתנות טובות נתנו לישראל על ידם: בזכות מרים ניתן הבאר, ובזכות אהרן ענני כבוד, ובזכות משה ניתן להם המן. מתה מרים נסתלקה הבאר כדי שיכירו ישראל שבזכותה היה להם הבאר, והיו משה ואהרן בוכים מבפנים וישראל בוכים מבחוץ, ועד שש שעות לא ידע משה עד שנכנסו ישראל וא״ל עד מתי אתה יושב ובוכה. א״ל ולא אבכה על אחותי שמתה, א״ל בעוד שאתה בוכה על נפש אחת בכה על כולנו. א״ל למה? א״ל אין לנו מים לשתות. עמד מהארץ ויצא וראה הבאר בלא טיפת מים, התחיל לריב עמהם, א״ל ולא אמרתי לכם לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם, יש לכם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות, נשיאים ושרים וזקנים גדולים, הם יתעסקו לכם. א״ל הכל עליך כי אתה הוא שהוצאתנו ממצרים והבאת אותנו אל המקום הרע הזה וכו', אם אתה נותן לנו מים מוטב ואם לאו הרי אנו סוקלין אותך. כששמע משה כך ברח מפניהם ונכנס לאהל מועד, א״ל הקב״ה משה מה יש לך? אמר לפניו רבש״ע בניך מבקשים לסקול אותי ולולא שברחתי כבר סקלוני. א״ל משה עד מתי אתה מוצא שם רע על בני, לא די לך שאמרת בחורב עוד מעט וסקלוני, עתה עבור לפניהם עד שאראה אם יסקלו אותך ואם לאו, שנאמר ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם. והיה משה הולך ראשון וכל העדה אחריו ולא היה יודע איזה סלע אמר להם הקב״ה ליתן להם מים ממנו. ראו ישראל סלע אחד מטיף ועמדו עליו, כיון שראה שעמדו עליו חזר לאחוריו וא״ל עד מתי אתה מושכנו, א״ל עד שאני מוציא לכם מים מן הסלע, א״ל תנו לנו מים ונשתה, א״ל עד מתי אתם מתרעמים וכי יש בריה בעולם שמתרעם נגד בוראו כמו שאתם מתרעמים עליו, מהסלע (צ״ל איני יודע מאיזה סלע רוצה וכו') רוצה הקב״ה ליתן לכם מים. א״ל ישראל אתה נביא היית ורוענו במדבר ועתה אומר אינו יודע מאיזה סלע רוצה הקב״ה ליתן לכם מים. באותה שעה הקהיל אותם על סלע אחר שנאמר ויקהל משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, ויאמר משה בלבו אם אני אומר לסלע יוציא מים ואינו מוציא נמצאתי מתבייש לפני הקהל ויאמרו לי משה היכן היא חכמתך, באותה שעה אמר משה לישראל אתם יודעים שהקב״ה יכול לעשות לכם נס אלא שהעלים ממני שכיון שדעתו של אדם מגעת לא דעתו ולא חכמתו עומדת. וירם משה את מטהו והניחו על גבי הסלע ועשה עצמו כמו שמדבר עם ישראל שנאמר המן הסלע הזה נוציא לכם מים. התחיל הסלע מאליו להוציא מים, כיון שראה משה הגביה ידו והכה הסלע, שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים, כיון שלקה הוציא דם, שנאמר הן הכה צור ויזובו מים ואין זוב אלא דם שנאמר ואשה כי יזוב זוב דמה. בא משה ואמר לפני הקב״ה הסלע אינו מוציא מים [אלא דם], אמר הקב״ה לסלע למה לא הוצאת מים אלא דם, אמר לפניו רבש״ע על מה הכני משה, אמר הקב״ה למשה למה הכית את הסלע, אמר לפניו כדי שיוציא מים, א׳׳ל הקב״ה וכי אמרתי לך שתכה בו והלא בדבור אמרתי לך, שנאמר ודברתם אל הסלע. אמר משה דברתי ולא הוציא, א״ל הקב״ה אתה צוית לישראל בצדק תשפוט עמיתך, ואתה למה לא דנת את הסלע לצדקה, זה הוא אשר גדלתיך במצרים שנאמר וינקהו דבש מסלע וזו היא טובה שפרעת לו, ולא עוד אלא שאמרת לבני שמעו נא המורים, ואין מורים אלא שוטים, הם שוטים ואתה פקח ולא תכנס עם שוטים לא׳׳י, שנאמר לכן לא תביאו את הקהל הזה. כיון שאמר הקב״ה למשה כן, אמר לסלע הפוך דמם למים, שנאמר ההפכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. כיון שהגיע ר״ח אמר הקב״ה למשה הגיע זמנך, אמר משה לפניו בבקשה ממך שלא תאמר לי במהרה—למחר, א״ל למחר, והיה מצר כל היום כלו שלא היה יודע האיך.