תהילים פט:ט מדרש: אוצר מדרשים, רות רבה, רות רבה (לרנר) ועין יעקב (מאת שמואל צבי גליק)

ר׳ ישמעאל פתח, פוקד עון אבות על בנים (שמות כ׳), כיון שבקשו ישראל לירד למצרים (אחר החורבן), אמרו ישראל לירמיהו שאל נא מאלהיך אם נרד למצרים ואם לאו. אמר להון, ומה נוח לכון דאנא שאיל ליה דאתון ליתבון עבדין רעותיה? נשבעו לו שכל מה שהוא אומר להן הן עושין. הלך ושאל להקב״ה, אמר לו אמור נא להם שבו נא בארץ ועבדוני ועבדו את מלך בבל וייטב לכם, וכשבקש הקב״ה להעמיד עליהם את הדבר הרע (בימי חרבן בית שני), הלך אותו מלך אלכסנדרי (בירושלמי סוכה פרק החליל מסופר בזה מטוריינוס ובאסתר רבה פ"א מטריכינוס) להלחם עם ברבריים וילדה אשתו הרשעה בן בזמן שישראל בכל מקום הולכים יחפים ובוכים על חרבן בית האלהים (ט׳ באב), וכיון שהגיע אותו תינוק לחנוכה, נפטר בזמן שישראל שמחים וששים ומדליקין נרות, ושמחה ומשתה ויום טוב בכל מקום שישראל שם. שלחה המלכה ואמרה לבעלה, עד שאתה נלחם בברבריים בוא והלחם במדינתך שישראל עשו כך וכך. נתן לבו לבוא לעשרה ימים נשאו הרוח ובא לחמשה, ובא ומצאן קורין פסוק זה: יִשָּׂא ה׳ עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחוֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ כַּאֲשֶׁר יִדְאֶה הַנָּשֶׁר (דברים כ״ח מ"ט). אמר להון, אנא דהוינא סבור למיתי לעשרה ואתית לחמשה, התחיל להרוג בהם עד שהיה הדם מגלגל אבן של משא ארבעים סאה והורידה לים מהלך י"ח מיל, ויש אומרים עד שראה מי קיפוס (קיפרוס), וכשעלה אספסיינוס שחיק עצמות והקיף את חומות ירושלם, אמר לאנשי ירושלם (שברו) [שגרו] קשת אחת וחץ אחד (לאות הכנעה ושעבוד) ואלך מעליכם. אמר להם שתים שלש פעמים ולא קבלו, אמר להם ריב״ז גורמין אתם למדינה זו שתחרב ולבית שישרף, אמרו לו כשם שיצאנו על שרים הראשונים והרגנום כך נצא על זה ונהרגהו, וכיון שלא שמעו לדברי ריב״ז, אמר לתלמידיו בני עמדו והוציאוני מן המדינה הזאת כי אני יודע שסופה להחרב והבית לישרף. כיון ששמעו תלמידיו כך, נתנו אותו בארון, נטלו ר׳ אליעזר בראשו ור׳ יהושע ברגליו, והיו הולכין עד שהגיעו לשער המדינה. אמרו, פתחו השער ונצא ונקבור מת זה. אמרו להם, עד שנדקרנו אותו תחלה (לדעת אם הוא מת), אמרו להם ר״א ור׳ יהושע תוציאו שם רע על מדינתכם שיאמרו את רבם דקרו, כששמעו כן עמדו ופתחו להם. וכל אותו הזמן שהיה ריב"ז במדינה, היה לוקח אגרות וכותבן וכורכן על החצים וזורקן חוץ למדינה, וכתוב בהן ריב״ז נאמן הוא למלך, וכשיצא חוץ למדינה הלך לשאול בשלומו של מלך, אמר לו אתה הוא בן זכאי, אמר לו הן, אמר לו הרגזתני שעכבת לבוא עד עתה, ואע״פ שאין המדינה חזקה איני יכול לה ואנשיה גבורים והורגים בחיילותי תילי תילים בכל יום וחיילותי מתמעטים. אמר לו, אל תירא, שכתוב בידינו שאין הבית חרב אלא ביד מלך, שנאמר והלבנון באדיר יפול (ישעיה י׳). א״ל, אני אינני מלך. א״ל ריב״ז, בקרוב תהא מלך. לאחר שלשה ימים בא לו שליחות מרומי לאמר מת נירון קיסר והמליכוך בני רומי. מיד שלח וקרא לריב"ז ואמר לו, שאל לך שאלה מה שתרצה ואתן לך. א״ל שואל אני את יבנה שנשב בה ונלמוד בה ומצות ציצית ושאר כל המצות שבתורה. א״ל הרי אני נותנה לך במתנה, וגזר שלא תחרב יבנה לעולם. מה עשו הסיקריקין שבירושלם? עמדו ושרפו כל האוצרות שבהן המזונות עד שלא השאירו מחיה בעיר, התחיל הרעב להתחזק במדינה עד שהיו שולקין התבן ושותין מימיו ויוצאין ועושין בחיילות נקמות גדולות וחוזרין, כיון שראה אספסיינוס צואתן של אותן היוצאין כי אין בה מין דגן, שלח וקרא לכל חיילותיו ואמר להם בואו וראו בני ישראל רעבים וצמאים ויוצאין והורגין בכם, אילו היו אוכלין ושותין על אחת כו״כ, קרא לכל חיילותיו ואמר להם, הביאו לי נסרים של ארז, והביאו לו, ועשאו כמין מסבך בשתי פגישות, והיו זורקין בהם אבנים לחומה עד שנפרצה, ועשה קלע ונתן לתוכו ראש חזיר והיו משליכין מעל הבירה שעל המזבח, והיו אומרים כי אין האיש בביתו הלך בדרך מרחוק (משלי ז׳) והיו הורגין והולכין עד שהגיעו להיכל, אמרו זה לזה, מי יכנס תחלה אצל ארי, אמר להם טיטוס בן אספסיינוס, עליו אמר הכתוב הֵעֵז אִישׁ רָשָׁע בְּפָנָיו (שם כ״א כ"ט), ולא עוד אלא שנטל את הסייף וגדר את הפרכת, ותפש זונה אחת והכניסה לקדשי הקדשים, ופרש ספר תורה ועבר בה עבירה, והתחיל מגדף ומחרף ומנאץ ומרקק כלפי שמיא, ואומר זה הוא סנחריב (אספסיינוס) וחיילותיו, הריני בביתו וברשותו, אם יש בו כח יעמוד כנגדי. אבא חנן אומר, מי כמוך חסין יה (תהלים פ״ט) שאתה שומע חירופיו וגידופיו של אותו רשע ושותק, למחר כשתתמלא סאה שלו תביא עליו הפורעניות, שנאמר בִּמְלֹאות שִׂפְקוֹ יֵצֶר לוֹ (איוב כ׳ כ"ב). נטל את הפרכת ועשאוהו גרגותני וגורר [וגודר] את כלי בית ה׳ ונתן בספינה לילך ולהשתבח ברומי, עמד עליו נחשול של ים לטבעו, התחיל מחרף ומגדף כלפי שמיא ואמר כשהייתי בביתו ובירושלם לא היה בו כח כנגדי, ועכשיו קדמני בים, כמדומה שאין כחו של אלוה זה אלא במים, שכן עשה לאנשי דור המבול ולפרעה ולסיסרא, אם יש בו כח יצא עמי ליבשה ויעשה עמי מלחמה. אמר לו הקב״ה, רשע! וכי עמך אני עושה מלחמה והלא בריה קלה שבראתי בעולם אותה אני שולח שתעשה עמך מלחמה. באותה שעה רמז הקב״ה לים ועמד מזעפו עד שיצא משם, כיון שיצא ליבשה יצאו בני רומי לקראתו והיו מקלסין אותו ואומרים לו נצחת נצחת, נאה אתה למלוך! נכנס למרחץ ויצא, הביאו לפניו פיילי של יין מבושם לשתות. וכשהוא שותה, נכנס יתוש לתוך חוטמו והיה חופר ואוכל עד שהגיע למוחו, וכשמת טיטוס פרעו את מוחו ומצאו שם היתוש כמו גוזל בר יונה משקל תרין ליטרין, וכד פרחה נפשיה דטיטוס פרחה נפשיה דדין (עי׳ גיטין נ״ז.).

וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶן (רות א, יח), אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בְּרַבִּי סִימוֹן, אוֹתוֹ הַיּוֹם קְצִיר הָעֹמֶר הָיָה, דִּתְנֵינַן תַּמָּן כָּל הָעֲיָרוֹת הַסְּמוּכוֹת לְשָׁם הָיוּ מִתְכַּנְּסוֹת, כְּדֵי שֶׁיְהֵא נִקְצָר בְּעֵסֶק גָּדוֹל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אִבְצָן הָיָה מַשִֹּׂיא אֶת בְּנוֹתָיו אוֹתוֹ הַיּוֹם. רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי עֲזַרְיָה וְרַבִּי מְנַחֲמָא בְּשֵׁם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר אָבִין כְּתִיב (תהלים פט, ט): ה' צְבָאוֹת מִי כָמוֹךָ חֲסִין יָהּ, שֶׁמּוֹצִיא דְבָרִים בְּעוֹנָתָן, אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז מֵתָה בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, וְנִתְכַּנְּסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לִגְמִילוּת חֲסָדִים, וְזִיל כָּל עַמָּא לִגְמִילוּת חִסְדָּא, נִכְנְסָה רוּת עִם נָעֳמִי, וְהָיְתָה זוֹ יוֹצֵאת, וְזוֹ נִכְנְסָה. וַתֵּהוֹם כָּל הָעִיר עֲלֵיהֶן וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נָעֳמִי, זוֹ הִיא שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ נָאִים וּנְעִימִים, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בְּאִיסְקַפְּטִיאוֹת שֶׁלָּהּ, וְעַכְשָׁיו הִיא מְהַלֶּכֶת יְחֵפָה, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיְתָה מְכֻסָּה בְּבִגְדֵי מֵילָתִין, וְעַכְשָׁיו הִיא מְכֻסָּה בִּסְמַרְטוּטִין, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, לְשֶׁעָבַר הָיוּ פָּנֶיהָ מַאֲדִימוֹת מִכֹּחַ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, וְעַכְשָׁיו פָּנֶיהָ מוֹרִיקוֹת מִן רְעָבוֹן, וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הֲזֹאת נָעֳמִי, וְאוֹמֶרֶת לָהֶן, אַל תִּקְרֶאנָה לִי נָעֳמִי קְרֶאןָ לִי מָרָא, בַּר קַפָּרָא אָמַר לְפָרָה הֶדְיוֹטִית שֶׁהֶעֱמִידוּהָ בְּעָלֶיהָ בַּשּׁוּק, אָמַר, רַדְיָנִית הִיא, וּמַשְׁוָה תְּלָמִים תְּלָמִים הִיא. אָמְרִין אִין רַדְיָנִית אִילֵין מַכּוֹתֶיהָ דְּאִית בָּהּ מָה אִינוּן. כָּךְ אָמְרָה נָעֳמִי, לָמָּה, וַה' עָנָה בִי וְשַׁדַּי הֵרַע לִי.

[ותהום כל העיר] א"ר שמואל בר נחמן, אותן ימים ימי קצירת העומר היו, דתנינן תמן, כל העיירות הסמוכות לשם היו מתכנסות לשם, כדי שיהא נקצר בעסק גדול. ויש אומרי', אבצן היה משיא את בנותיו, ובאו הכל לגמילות חסד. ר' תנחומא בשם ר' עזריא, [ור' מנחמא בשם ר' יהושע בר אבין,] כתיב י"י אלקי צבאות מי כמוך חסין יה (תהלים פט: ט) ממציא דברים בעונתן. א"ר יודן, כת' אין כמוך באלקים ואין כמעשיך (תהלים פו: ח) ממציא דברים בעונתן. ויש אומרים, אשתו של בועז מתה באותו היום, ונתכנסו כל העיירות לגמילות חסד, ועד כל עמה בגמילות חסד, נכנסה רות עם נעמי, והיתה זו יוצאה וזו נכנסת, ותהום כל העיר עליהן. [ותאמרנה הזאת נעמי] אמרו, [זו] היא שהיו מעשיה נאים ונעימים? לשעבר היתה מתכסה בבגדי צבעונין ומילתין שלה, ועכשיו היא מתכס' בסמרטוטין, לשעבר היו פניה אדומות מכח האכילה והשתיה, ועכשיו פניה ירוקות מכח רעבון. לשעבר היתה מהלכת באסקפסטיות [שלה], ועכשיו היא מתהלכת יחפה. והיא אומרת להם אל תקראו לי נעמי קראו לי מרה (רות א: כ). בר קפרא אמר, לפרה כודיינית שהיתה עומדת בשוק. אמרין למרה, מה עיסקא דהדין תורתא? אמר, רדיינית היא, משוה תלמים היא. אמרין, אם רדיינית היא, משוה תלמים היא, אילין מכותא דאית בה, מה אינון? כך - אם נעמי אני, למה המר שדי לי מאד?