תהילים קג:טו מדרש: אוצר מדרשים ומדרש שמואל

פרק ב׳.—ר׳ עקיבא פתח, אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו וגו׳ (תהלים ק"ג ט"ו) מעשה בר׳ ישמעאל ור״ע שהיו מהלכין בחוצות ירושלם, והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, א״ל, רבותי אמרו לי במה אתרפא. א״ל, עשה כך וכך עד שתתרפא. א״ל, ומי הכה אותי? א״ל, הקב״ה. א״ל, ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים, אינכם עוברים על רצונו?! א״ל, מה מלאכתך? א״ל, עובד אדמה אני והרי המגל בידי. א״ל, מי ברא את הכרם? א״ל, הקב"ה. א״ל, ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה קוצץ פירותיו ממנו. א״ל, אין אתם רואים המגל בידי, אילולי אני יוצא וחורשו ומכסהו ומזבלו ומנכשו לא תעלה מאומה. א״ל, שוטה שבעולם, [ממלאכתך] (צ״ל מימיך) לא שמעת מה שכתוב אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו (תהלים ק"ג ט"ו), כשם שהעץ אם אינו מנכש ומזבל ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף – הזבל הוא הסם ומיני רפואה, ואיש אדמה הוא הרופא. אמר להם, בבקשה מכם אל תענישוני. הגוף הזה תולדותיו נתלין זה בזה וזה בזה, ואם אין זה אין זה, וכיון שהן מתפרקות אחד מחבירו הגוף נטוי למות, כמו שיש לבית ארבע צדדין אם מתפרק אחד מהן הבית נופל. וכל מה שברא, בתמורה בראו. אילולי מות לא היה חיים, ואילולי חיים לא היה מות, ואילולי שלום לא היה רע, ואילולי רע לא היה שלום. אילו יכנס אדם במדינה חציה שלום וחציה רע, היה הולך ברע ומכיר שלום, ואם מדינה אחרת כלה שלום, אם אין שם רע אין השלום ניכר. אם היו כל בני אדם טפשין לא היו ניכרין שהן טפשין, ואילו היו כל בני אדם חכמים לא היו ניכרין שהם חכמים. אלא גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים (קהלת ז' י"ד). ואילו היו כל בני אדם עשירים לא היו ניכרין שהם עשירים, ואילו היו כלם עניים לא היו ניכרין שהם עניים, אלא ברא עניים ועשירים שיהיו ניכרין זה מזה. וברא חכמים וטפשים כדי להבדיל זה מזה, וברא מתים וחיים כדי להבדיל בין זרע ושממה, ברא חן וברא כיעור, זכרים ונקבות, ברא אש ומים, ברזל ועץ, אור וחשך, חום וקור, אכילה ורעבון, שתיה וצמאון, הילוך וחגרות, ראיה וסמיות, שמיעה וחרישות, ים ויבשה, דיבור ואלמות, מעשה ובטלות, דאגה ורצון, שחוק ובכיה, רפואות וחולי, עם כל התמורות שאמר שלמה בקהלת: עת ללדת עת למות וגו׳, וכל זה להודיע גבורתו של הקב״ה, שכל דבר שברא ברא בשתים ובשתוף, וכי לא היה המקום יכול להוציא בנים בלא עריות ובלא גלוי ערוה? אלא הכל בשתוף ובתמורה, אם אין זכר ונקבה נזקקין אין הולד יוצא, אין זכר מוליד בלא נקבה ולא נקבה יולדת בלא זכר, ואין בית נבנה בעצמו ולא בית בונה בית אחר אלא בבנאי שיבנה, אין חרש עצים בלא קרדום ואם אין חרש [למה] קרדום, ואם אין קרדום אין חרש, ואם אין טהרה אין טומאה ואם אין טומאה אין טהרה. אמרו חזירים וכל מיני בהמה טמאה לבהמה טהורה: מבקשים אתם להחזיק לנו טובה, אילולי אני וחבירי שאנו טמאים לא נודעתם שאתם טהורים. אם אין צדיק אין רשע, אמר רשע לצדיק: מבקש אתה להחזיק לי טובה, לולי שאני רשע מאין היית ניכר. אילו היו כל בני אדם צדיקים לא היה לך יתרון. הרי אמרנו שיש לכל תמורה חוץ מדבר אחד: להודיע לכל באי עולם ברמז שהוא (הקב״ה) אחד ואין לו שני. וכמו כן הרוח שאין לה תמורה ולא שותף ואין אתה יכול לאחוז אותה ולא להכותה ולא לשורפה ולא להשליכה. ואם תאמר לנוד אתה יכול לאחוז אותה? לאו, כי אילו נפתח הנוד, ובא איש ואמר מה יש בו? ואמרת לו – הרוח, יאמר לך – מה היא, שחורה או אדומה לבנה או ירוקה? היאך היא נמכרת בשוק? אינך יכול להשיב לו תשובה, ואם אתה פותח פי הנוד היא הולכת לה ואין אתה יכול לראותה, אם שחורה או אדומה אם לבנה או ירוקה. ולא עוד, אלא נושאת בני אדם ונושאת השמים והארץ. מנין אתה יודע? ממראה עיניך, אדם נכנס לבית לפנים מבית ומערה לפנים ממערה, ומניף בבגדו והרוח יוצאת ואינך יודע מהיכן יוצאת ומהיכן באת, הא למדת שהרוח מלאה העולם. וכך היה המעשה ששאלה המלכות את ר׳ עקיבא, על מה העולם עומד? א״ל, על הרוח. א״ל, הראיני! א״ל, הביאו לי גמלים טעוני מלח, הוליכם בכל פנות הבית. אמר להם, מה אתם רואים? א״ל, גמלים טעוני מלח. אמר להם, הביאו לי חבל. הביאו לו חבל וכרך בצוואריהם, נתן החבל לשני בני אדם, אמר להם זה ימשוך מכאן וזה ימשוך מכאן, עד שחנקן. אחר שחנקן א״ל העמידו אותם. א״ל, אתה הוא חכם היהודים, אחר שחנקת אותם אתה אומר העמידו אותם?! א״ל, ומה חסרתם מהם כ״א הרוח, הא למדת שאין העולם עומד אלא ברוח שהיא מעולה ומשובחת. והיא היתה מראש, שנאמר (בראשית א' ב') וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. והם שני דברים שלא מצינו להם בריאה: הרוח והמים, והם היו מראש שנאמר ורוח אלהים מרחפת על פני המים, כלל העולם וכל אשר בו מצינו להם בריאה בששת ימי המעשה חוץ מן המים והרוח והחשך, שנאמר וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם, עד שבא ישעיה ואמר יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ (ישעיהו מ"ה ז').

מצרף לכסף וכור לזהב ובוחן לבות ה' (משלי י"ז ג'). אמר (רבא) [רב] לא ניתנו מצות אלא לצרוף בהן את ישראל, מה הצורף הזה מכניס את הזהב לכור ומסננו פעם ראשונה שניה ושלישית עד שהוא מעמידו על בוריו, כך הקדוש ברוך הוא מיסר את הצדיקים כל אחד ואחד לפי כחו. יש תפלה שהיא נענית למאה שנה מאברהם, ואברהם בן מאת שנה (בראשית כ"א ה'). יש תפלה שהיא נענית לתשעים שנה משרה, ואם שרה הבת תשעים שנה תלד (שם י"ז י"ז), יש תפלה שהיא נענית לשמנים שנה ממשה, ומשה בן שמנים שנה (שמות ז' ז'), יש תפלה שהיא נענית לששים שנה מיצחק, ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם (בראשית כ"ה כ"ו), יש תפלה שהיא נענית לחמשים שנה משמואל, שאמרה וישב שם עד עולם (שמואל א' א' כ"ב), ואין עולמן של לוים אלא חמשים שנה, דכתיב ומבן חמשים שנה וגו' (במדבר ח' כ"ה), והא אינון חמשין ותרתין, אמר רבי יוסי בר אבין שתים שגמלתו. (רבי עקיבה פתח אנוש כחציר ימיו (תהלים ק"ג ט"ו). מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבה שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהן אדם אחד, פגע בהם אדם חולה, אמר להן רבותי אמרו לי במה אתרפא, אמרו לו קח לך כך וכך עד שתתרפא, אמר להן אותו האיש שהיה עמהן מי הכה אותו בחולי, אמרו לו הקדוש ברוך הוא, אמר להן ואתם הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאין, אמרו לו מה מלאכתך, אמר להן עובד אדמה אני והרי המגל בידי, אמרו לו מי ברא את האדמה, מי ברא את הכרם, אמר להם הקדוש ברוך הוא, אמרו לו ואתה מכניס עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואת אוכל פריין שלו, אמר להן אין אתם רואין המגל בידי אלולי שאני יוצא וחורשו (ומכסתו) [ומכסחו] ומזבלו ומנכשו לא העלה מאומה, אמרו לו שוטה שבעולם ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו, כשם שהעץ אם אינו נזבל ומתנכש ונחרש אינו עולה, ואם עלה ולא שתה מים (ולא נזבל) אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא, אמר להם בבקשה אל תענישוני הגוף הזה, תולדותיו נתלין זה בזה, ואם אין זה אין זה, וכיון שהן מתפרקות אחד [מחברו, הגוף] נגוע ומת, כמות הבית הזה שיש לו ד' צדדין אם נתפרק אחד מהן הבית נפל). יש תפלה שהיא נענית לשלשים שנה מיוסף, ויוסף בן שלשים שנה (בראשית מ"א מ"ו), יש תפלה שהיא נענית לשלשה ימים מיונה, ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים ושלשה לילות (יונה ב' א'), יש תפלה שלא הספיקה לצאת מפי אומרה עד שנענית ממשה, ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי וגו' (שמות י"ד ט"ו), אבל בחנה לא שמענוה, אמר רבי שמעון בן לקיש ממאה דכתיב באברהם, או תשעים דכתיב בשרה, רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בת מאה ושלשים נפקדה חנה, כשם שנפקדה יוכבד.