תהילים קד:כב מדרש: מדרש תנחומא, מדרש לקח טוב, מדרש שכל טוב ובראשית רבה

עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק וְיַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן (איוב לא, לח). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב, כְּלוּם יֵשׁ לְךָ עָלֶיהָ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת בִּשְׁעַת מִיתָתְךָ, וְאַתְּ אָמַר, אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק. יְהֵא עֲבִידָא דִּידָךְ. רַבִּי חִיָּא רַבָּה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא. רַבִּי חִיָּא רַבָּה אָמַר, מָשָׁל לְאֶחָד הַמּוֹכֵר טַלִּית בְּאִטְלִיס, עָבַר אֶחָד רָאָה אוֹתוֹ, אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא. אָמַר לוֹ: הִתְעַטֵּף בָּהּ. אִם מַחְזֶקֶת הִיא לְךָ, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ. וְאִם לָאו, אֵינָהּ שֶׁלְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאִיּוֹב, הֲלֹא אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא (ירמיה כג, כד). וְאַתְּ אָמַר, אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק. הִיא עֲבִידָא דִּידָךְ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר חֲלַפְתָּא אָמַר, מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁהָיָה מוֹכֵר שִׁפְחָה בָּאִטְלִיס, עָבַר אֶחָד רָאָה אוֹתָהּ, אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא. אָמַר לוֹ: נְזֹף בָּהּ, אִם נִשְׁמַעַת הִיא לְךָ, הֲרֵי הִיא שֶׁלְּךָ. וְאִם לָאו, אֵינָהּ שֶׁלְּךָ. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁכָּתוּב בִּי, הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד וְגוֹ' (תהלים קד, כב). וְאַתְּ אָמַרְתָּ, אִם עָלַי אַדְמָתִי תִזְעָק. הָא עֲבִידָא דִּידָךְ. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר אִיּוֹב, רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, לֹא כָּךְ אָמַרְתִּי לְפָנֶיךָ, אֶלָּא אָמַרְתִּי, אִם לֹא הוֹצֵאתִי מַעַשְׂרוֹתֶיהָ כָּרָאוּי. יַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּן, אִם זָרַעְתִּי אוֹתָהּ כִּלְאַיִם. אִם כֹּחָהּ אָכַלְתִּי בְּלִי כֶּסֶף (איוב לא, לט), זֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתָּ בַּכֶּסֶף וְצָרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ (דברים יד, כה). וְנֶפֶשׁ בְּעָלֶיהָ הִפָּחְתִּי (איוב לא, לט), זֶה מַעֲשַׂר עָנִי. אִם לֹא עָשִׂיתִי כֵן, תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְתַחַת שְׂעוֹרָה בָאְשָׁה (שם פסוק מ). תַּנֵּי רַבִּי הוֹשַׁעְיָה, לִמֶּדְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שָׂדֶה שֶׁהִיא מַעֲלָה חוֹחִים, יָפֶה לְזוֹרְעָהּ חִטִּים. שָׂדֶה שֶׁהִיא מַעֲלָה בָּאְשִׁים, יָפֶה לְזוֹרְעָהּ שְׂעוֹרִים, מַאי דִּכְתִיב: תַּחַת חִטָּה יֵצֵא חוֹחַ וְגוֹ'. תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב (שם). עַד עַכְשָׁו חוֹזֵר אִיּוֹב וּמִתְנַבֵּא כַּמָּה נְבוּאוֹת, וְאַתְּ אָמַר תַּמּוּ דִּבְרֵי אִיּוֹב. אֶלָּא אָמַר אִיּוֹב, אִם לֹא עָשִׂיתִי כֵן, יִתַּמּוּ דְּבָרַי וְאַל יִהְיֶה לִי פִּתְחוֹן פֶּה לוֹמַר לְפָנֶיךָ, בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (דברים כו, יג). לְפִיכָךְ אָמַר מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר.

ויבוא יעקב מן השדה בערב. זש"ה יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (תהלים קד כג) וכן אמרו רז"ל השוכר את הפועלים ופסק עמהם להשכים ולהעריב ואין מנהג המקום להשכים ולהעריב. אין יכול לכופם. א"ר אבהו מקום שאינו מנהג. תנאי בית דין הוא שתהא הוצאה משל בעל הבית. והכנסה משל פועל. הוצאה משל בעה"ב. דכתיב תזרח השמש יאספון (שם שם כב). מכאן ואילך יצא אדם לפעלו. הכנסה משל פועל. דכתיב ולעבודתו עדי ערב. כלומר מבעוד יום יצא מן העבודה.

אמר ריש לקיש פועל בכניסתו אוכל משלו, שנאמר תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון (תהלים קד כב) וביציאתו אוכל משל בעל הבית שנא' יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב (שם שם כג), ופירשו אנשי עיר הקודש בתלמודא, א"ר מני כגון מקום שאין בו מנהג אלא דין תורה זהו תנאי בית דין, אבל אם נהגו בענין אחר יעשו כמנהגם, ובלבד שלא יפסיד הפועל, וא"ר אמי בשם ריש לקיש הטריחו על בעל הבית שאם היתה ערב שבת שתהא הכנסה משלו, עד היכן עד שיהא כל אחד ממלא לו חבית של מים וצולה לו דגה ומדליק לו את הנר: