תהילים קיד:א מדרש: עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), עין יעקב, מדרש שכל טוב ושמות רבה

וכי מאחר דאיכא הלל הגדול אנן מ״ט אמרינן האי. מפני שיש בו ה׳ דכרים ואלו הן יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה ותחית המתים וחבלו של משיח. יציאת מצרים דכתיב (תהלים קיד א) בצאת ישראל ממצרים. קריעת ים סוף דכתיב הים ראה וינוס. מתן תורה דכתיב (שם) ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן. תחית המתים דכתיב (תהילים קט״ז:ט׳) אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים. חבלו של משיח דכתיב (שם קטז) לא לנו ה׳ לא לנו וגו׳ וא״ר יוחנן זו שעבוד מלכיות איכא דאמרי אמר ר׳ יוחנן לא לנו ה׳ לא לנו זה מלחמת גוג ומגוג. רב נחמן בר יצחק אמר מפני שיש בו מילוט נפשות של צדיקים מגיהנם שנאמר (שם קטז) אנה ה׳ מלטה נפשי. חזקיה אמר מפני שיש בו ירידתן של צדיקים לכבשן האש ועלייתן מכבשן האש, ירידתן לא לנו ה׳ לא לנו אמר חנניה כי לשמך תן כבוד אמר מישאל על חסדך ואל אמתך אמר עזריה למה יאמרו הגוים אמרו כולם, בעלייתן. (שם קיז) הללו את ה׳ כל גוים אמר חנניה שבחוהו כל האומים אמר מישאל כי גבר עלינו חסדו אמר עזריה ואמת ה׳ לעולם הללויה אמרו כולם. וי״א ואמת ה׳ לעולם הללויה גבריאל אמרו. שבשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם אבינו בכבשן האש אמר גבריאל לפני הקב״ה רבש״ע ארד ואצנן ואציל את הצדיק מכבשן האש. אמר לו הקב״ה אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שאין הקב״ה מקפח שכר כל בריה א״ל תזכה ותציל שלשה מבני בניו. כדדרש ר״ש השלוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר הרשע את חנניה מישאל ועזריה לתוך כבשן האש אמר יורקמי שר הברד לפני הקב״ה רבש״ע ארד ואצנן את הכבשן ואציל את הצדיקים הללו אמר לו גבריאל אין גדולתו של הקב״ה בכך שאתה שר של ברד והכל יודעין שהמים מכבין את האש אלא אני שר של אש אלך ואקרר מבפנים (שם ע״ב) ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס. אמר הקב״ה רד באותה שעה פתח גבריאל ואמר ואמת ה׳ לעולם הללויה. רבי נתן אומר ואמת ה׳ לעולם דגים שבמים אמרוהו. כדרב הונא. דאמר רב הונא ישראל שבאותו הדור מקטני אמנה היו וכדדרש רבה בר מרי מ״ד (תהלים קו ז) וימרו על ים בים סוף ויושיעם למען שמו מלמד שהמרו ישראל באותה שעה ואמרו כשם שאנו עולים מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר. א״ל הקב״ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה אמר לפניו רבש״ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל אותה ממנה אמר ליה אני נותן לך אחד ומחצה שבהם. אמר לפניו רבש״ע כלום יש עבד שתובע את רבו לדין. אמר לו נחל קישון יהיה ערב. מיד פלטם והשליכם ליבשה ובאו ישראל וראו אותם והיינו דכתיב (שמות יד ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ומאי אחד ומחצה שבהם דאלו בפרעה כתיב (שם) שש מאות רכב בחור ואלו בסיסרא כתיב (שופטים ד ג) תשע מאות רכב ברזל. וכי אתא סיסרא אתא עלייהו בדקרי דפרזלא. הוציא הקב״ה עליהם כוכבים ממסלותם דכתיב (שם ה) מן שמים נלחמו הכוכבים ממסלותם וגו׳ כיון דנחיתו כוכבים עלייהו אקדירו הנך דקרי דפרזלא נחיתו לאקירו נפשייהו בנחל קישון. אמר ליה הקב״ה לנחל קישון לך והשלם ערבונך לים מיד גרפם נחל קישון והשליכם לים שנאמר (שם) נחל קישון גרפם נחל קדומים מאי נחל קדומים שנעשה ערב מקדם באותה שעה פתחו דגים של ים ואמרו ואמת ה׳ לעולם הללויה:

נט וְכִי מֵאַחַר דְּאִיכָּא "הַלֵּל הַגָּדוֹל", אַנָן, מַאי טַעְמָא אַמְרִינָן הַאי? (אמר רבי יוחנן:) מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים, אֵלּוּ הֵן: יְצִיאַת מִצְרַיִם, וּקְרִיעַת יַם־סוּף, וּמַתַּן תּוֹרָה, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים, וְחֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. "יְצִיאַת מִצְרַיִם" דִּכְתִיב: (תהילים קי״ד:א׳) "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". "קְרִיעַת יַם־סוּף" דִּכְתִיב: (שם) "הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס". "מַתַּן תּוֹרָה" דִּכְתִיב: (שם) "הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים". (גבעות כבני צאן") "תְּחִיַּת הַמֵּתִים" דִּכְתִיב: (שם קטז) "אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים". "חֶבְלוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ" דִּכְתִיב: (שם קטו) "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ" וְגוֹ'. וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ["לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ"], זוֹ שִׁעְבּוּד גָּלֻיּוֹת, אִיכָּא דְּאַמְרֵי: (תני) [אָמַר] רַבִּי יוֹחָנָן: "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ", זֶה מִלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִלּוּט נַפְשָׁם שֶׁל צַדִּיקִים מִגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם קטז) "אָנָּא ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי". חִזְקִיָּה אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יְרִידָתָן שֶׁל צַדִּיקִים בְּכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וַעֲלִיָּתָן מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. "יְרִידָתָן", [דִּכְתִיב]: "לֹא לָנוּ ה' לֹא לָנוּ". אָמַר חֲנַנְיָה. "כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד" אָמַר מִישָׁאֵל. "עַל חַסְדְּךָ וְעַל אֲמִתֶּךָ" אָמַר עֲזַרְיָה. (תהילים קט״ו:ב׳) "לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם" אָמְרוּ כֻּלָּם. בַּעֲלִיָּתָן, (שם קיז) "הַלְלוּ אֶת ה' כָּל גּוֹיִם" אָמַר חֲנַנְיָה. "שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים" אָמַר מִישָׁאֵל. "כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ" אָמַר עֲזַרְיָה.

והלכתא במוצאי שבתות ובמוצאי שאר ימים טובים אית לית ליה חמרא מקדשינן אריפתא, וכן במוצאי שבת והכנסת יום טוב מבדיל אריפתא אגב קידוש ברישא מברך המוציא ואינו אוכל, ואומר אשר בחר בנו וכו', והמבדיל בין קדש לחול, אבל בלילי פסחים לא סגיא ליה לקדושי אריפתא אלא חובה היא למעבד ליה לבר ישראל ארבע כוסות דחמרא, כנגד ד' גאולות, דכתיב ביציאת מצרים, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבע כסי שנאמרו בפרעה, וכוס פרעה בידי (בראשית מ יא), ואשחט אותם אל כוס פרעה (שם שם), ואתן את הכוס על כף פרעה (שם שם), ונתת כוס פרעה בידו (שם שם יג). ואמר ר' יהושע בן לוי ארבע כוסות כנגד ארבע כוסות של תרעלה שהשקה הקב"ה לאומות העולם, זש"ה קח את כוס היין החמה [הזאת מידי] והשקית אותו את כל הגוים (ירמי' כה טו), זה כוס אחד, כוס זהב [בכל] ביד ה' וכו' (שם נא ז), זה כוס שני, כי כוס ביד ה' מלא מסך וגו' (תהלים עה ט) זה כוס שלישי, ורוח זלעפות מנת כוסם (שם יא ו), זה כוס רביעי, וכנגדן משקה לישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי (תהלים טז ה), זה כוס אחד, כוסי רויה (שם כג ה), זה כוס שני, כוס ישועות אשא (שם קטז יג), תרי הרי ארבע כוסות, הילכך מיבעיא ליה לאתנויי ארבע כסי ואפילו מן התמחוי. ויין מבושל גרידא אין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח, דהא נפק ליה מתורת יין, ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן, ואין בו משום מגע גוי, ולא משום יין נסך, ואין מקדשין עליו ואפילו בשאר ימים טובים ולילי שבתות, ואין מבדילין עליו, ואין מברכין עליו ברכת המזון, ולא ברכת אירוסין. ולא ברכת נישואין, ולא ברכת מילה, ולא ברכת רחבה. וכששותין אותו מברכינן עליו שהכל נהיה בדברו, ואע"ג דמקדשין בלילי שבתות ושאר ימים טובים אלחמא כי ליכא חמרא, מיהו אבדולי לא מבדילינן אלחמא, וטעמא מאי קידוש דאי אפשר לו שלא לסעוד, ואמרינן אין קידוש אלא במקום סעודה, כיון ששלחן קבועה וסעודה קבועה בלילי שבתות ולילי ימים טובים מקדש על הפת, אבל במוצאי שבתות וימים טובים שאין שלחן קבועה ואי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל אינו דין שיטול פת ויוציא שם שמים לבטלה עליה, הלכך אין מבדילין על הפת, אבל אם יש מוצאי שבת ומוצאי יום טוב שחייב בקידוש ובהבדלה, אם אין לו יין מבדיל על הפת בהדי קידושא דיומא, ולבתר דגמרין סעודתייהו אכלין כזית מצה, משום דאמרו רבנן אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, דהיינו מיני מגדים, כגון קליות ואגוזים, שכן בלשון יון קורין אותו אפיצמן, כלומר אין מפטירין גמר סעודתי' במיני מגדים, אלא במצה, מקל וחומר ומה תחילת הפסח במצה דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו (במדבר ט יא), אף גמר סעודתי' במצה דכתיב בערב תאכלו מצות (שמות יב יח). ורב אמר מאי אפיקומן שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ואסור למיכל שום מידעם בתר מצה ולא משתי, לבר יין כסא דברכתא וכסא דהליליא, ואי בעי למשתי מיא שתי, והני מילי לבתר דאכיל להאי אומצא מצה בתריתא, אבל בגו סעודתיה נהגו רבנן לחלק מגדני וקליות לתינוקות כדי שלא ישנו וישאלו בהלכות הפסח, וזכר לדבר והיה כי ישאלך בנך (שמות יג יד) עביד ליה הוויי' כי היכי דלישאלך. ונוטלין לידים ואין מברכין על נטילת ידים דקיימא לן מים אחרונים חובה. ואין טעונים ברכה ומברכינן ברכת המזון, ואומר יעלה ויבא, דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, וכי מטי לברכה שלישית מתחיל בנחמה, ומסיים בנחמה, ואומר קדושת היום באמצע, ומברכינן בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה מזגו לו כוס רביעי גומר עליו את ההלל, מן לא לנו עד הודו לה' כי טוב בתראה. ומנהג קריאתה פרישנא בהלכות סוכה. ואומר עליו ברכת השיר, מאי ברכת השיר רב יהודה אמר יהללוך ה' אלהינו כל מעשיך, וחותם בא"י מלך מהולל בתשבחות, ומברך בורא פרי הגפן, ושותין בהסיבה. ור' יוחנן אמר נשמת כל חי, ומסתברא כר' יהודה. ומותר לשתות בין כוס של קידוש לכוס של הגדה, ובין כוס של ברכת המזון לכוס של הלל אסור לשתות, ואי דניחא ליה למימזג כוס חמישי, דאמור רבנן ארבע כוסות שבלילי פסחים חובה, חמישי רשות ואי בעי שתי ליה לימא עליה הלל הגדול, דהיינו מהודו לה' עד על נהרות בבל, וחותם בורא פרי הגפן ושותה, ואי לא בעי למימזגיה פטור, ולמה נקרא שמו הלל הגדול [א"ר יוחנן] מפני שהקב"ה יושב ברומו של עולם ומחלק מזון לכל בריה. אמר ר' יהושע בן לוי הני עשרים וששה כי לעולם חסדו כנגד מי אמרן דוד, כנגד עשרים וששה דורות שברא הקב"ה מאדם ועד משה ולא נתן להם התורה וזן אותם בחסדו. וכי מאחר דאיכא הלל הגדול מאי טעם אמרינן האי הלילא, אמר ר' יוחנן משום שיש בו חמשה דברים, יציאת מצרים, וקריעת ים סוף, ומתן תורה, ותחיית המתים, וחבלו של משיח. יציאת מצרים, דכתיב בצאת ישראל ממצרים (תהלים קיד א), קריעת ים סוף, דכתיב הים ראה וינוס (שם שם ג). מתן תורה, דכתיב ההרים רקדו כאילים (שם שם ד). תחיית המתים, דכתיב אתהלך לפני ה' בארצות החיים (שם קטז ט). חבלו של משיח, דכתיב לא לנו ה' לא לנו (שם קטו א). ואיכא דתני לא לנו זו מלחמת גוג ומגוג: