תהילים קכו:א מדרש: אוצר מדרשים, עין יעקב (מאת שמואל צבי גליק), מדרש תנחומא ותנחומא בובר

חירק – בו חרקו שונאינו שיניהם עלינו, ושורק – בו שרקו עלינו אויבינו, כמו שנאמר על חירק ועל שורק: שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן (איכה ב׳ ט״ז). ובחולם עתיד לרפא מחלתנו ולגאול אותנו, שנאמר בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים (תהילים קכ״ו:א׳) – הרי חולמים חולם. והחירק שהוא מלמטה מפני מה? שכל החורקים עלינו שן יפלו תחת רגלינו. וכמו החולם שהוא זקוף למעלה על כל המלכים, כך הקב״ה נשא ונעלה על כל העולם בשעת נפילת אומות העולם, אויבינו החורקים עלינו שיניהם. והשורק שהוא זקוף כמונו שהיינו סגולה מוטלת ביום שקראנו סגולה, ועכשיו אנו עומדים כמו השורק שהוא עומד (כוונתו על השורק \ שהוא כמו סגול אך זקוף, והמלאפו"ם שהוא עומד לקחת נקמה) באיזה יום ביום נקמת ה׳ על אויבינו, שנאמר וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה׳ לַזְּבוּב (ישעיה ז׳ י"ח).

אמר רבי יוחנן כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על המקרא הזה (תהלים קכו א) שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים אמר אפשר ע׳ שנין בחלמא דמי מי איכא דניים ע׳ שנין יומא חד הוה קאזיל באורחא חזיה להאי גברא דקא נטע חרובא אמר ליה מכדי חרובא עד שבעין שנין לא טעון פשיטא לך דחית ע׳ שנין ואכלת מיניה אמר ליה אנא עלמא בחרובא אשכחתיה כי היכי דשתלו לי אבהתי אנא נמי אשתול לבנאי יתיב וקא בריך ריפתא אתיא ליה שינתא וניים הדרא עליה משוניתא ואיכסי מעינא וניים ע׳ שנין כי איתער חזייא לההוא גברא דאכיל מההוא חרובא אמר ליה ידעת מאן שתליה להאי חרובא אמר ליה אבוה דאבא אמר ודאי ניימי לי ע׳ שנין חזא לחמריה דקא ילדה ליה רמכי רמכי אזל לביתיה אמר להו בריה דחוני המעגל היכא אמרו ליה בריה ליתיה ברי בריה איתיה. אמר להו אנא הוא לא הימנוה אזל לבי מדרשא שמעינהו לרבנן דאמרי נהירא לן הא שמעתיה האידנא כבשני דחוני המעגל דכד הוה עייל לבי מדרשא כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו אנא הוא לא הימנוה ולא נהגו ביה יקרא כדמיבעי ליה חלש דעתיה בעא רחמי דלימות ונח נפשיה אמר רבא היינו דאמרי אינשי או חברותא או מיתותא:

‎וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה וְגוֹ' (מלאכי ג, א). בֹּא וּרְאֵה, כָּל צָרוֹת שֶׁאֵרַע לְיוֹסֵף, אֵרַע לְצִיּוֹן. בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן כְּתִיב: אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פז, ב). בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיִּשְׂנְאוּ אוֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ (ירמיה יב, ח). בְּיוֹסֵף, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים. בְּצִיּוֹן, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכו, ו). בְּיוֹסֵף, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ. בְּצִיּוֹן, אוֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיה נב, ז). בְּיוֹסֵף, וַיַּחֲלוֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, בְּצִיּוֹן, בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים קכו, א). בְּיוֹסֵף, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְגוֹ'. בְּצִיּוֹן, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיה מט, כג). בְּיוֹסֵף, וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. בְּצִיּוֹן, קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה ח, ב). בְּיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ. בְּצִיּוֹן, וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר (ירמיה כט, ז). בְּיוֹסֵף, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק. בְּצִיּוֹן, זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה' (ירמיה נא, נ). בְּיוֹסֵף, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (תהלים פג, ד). בְּיוֹסֵף, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. בְּצִיּוֹן, וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ (יחזקאל כג, כו). בְּיוֹסֵף, וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. בְּצִיּוֹן, צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (איכה ג, נג). בְּיוֹסֵף, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. בְּצִיּוֹן, וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט (ירמיה לח, ו). בְּיוֹסֵף, וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם. בְּצִיּוֹן, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה, ו). בְּיוֹסֵף, וַיִּמְשׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר (ירמיה לח, יג). בְּיוֹסֵף, וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו. בְּצִיּוֹן, לִבְכִי וּמִסְפֵּד (ישעיה כב, יב). בְּיוֹסֵף, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וּבְצִיּוֹן, אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיה כב, ד). בְּיוֹסֵף, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם. וּבְצִיּוֹן, וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים (יואל ד, ו).