מדרש על תהילים קלג:א

וֶהֱבִיאָהּ אֶל בְּנֵי אַהֲרֹן (ויקרא ב, ב), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא וַאֲפִלּוּ רִבּוֹת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (משלי יד, כח): בְּרָב עָם הַדְּרַת מֶלֶךְ. (ויקרא ב, ב): וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, מִסַּלְתָּהּ וְלֹא כָּל סָלְתָּהּ, מִשַּׁמְנָהּ וְלֹא כָּל שַׁמְנָהּ, הֲרֵי שֶׁהֵבִיא מִנְחָתוֹ מִגּוֹלָה מֵאַסְפַּמְיָא וְרָאָה אֶת הַכֹּהֵן שֶׁהִקְמִיץ וְאָכַל אֶת הַשְּׁאָר, אָמַר אוֹי לִי, כָּל הַצַּעַר הַזֶּה שֶׁנִּצְטַעַרְתִּי בִּשְׁבִיל זֶה, וְהַכֹּל מְפַיְּסִין אוֹתוֹ וְאוֹמְרִים לוֹ וּמָה אִם זֶה שֶׁלֹּא נִצְטַעֵר אֶלָּא שְׁנֵי פְּסִיעוֹת בֵּין הָאוּלָם לַמִּזְבֵּחַ זָכָה לֶאֱכֹל, אַתָּה שֶׁנִּצְטַעַרְתָּ כָּל הַצַּעַר הַזֶּה, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא (ויקרא ב, ג): וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, רַבִּי חֲנִינָא בַּר אַבָּא אֲזַל לְחַד אֲתַר אַשְׁכָּחָא הָדֵין פְּסוּקָא רֹאשׁ סִדְרָא: וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מַה פָּתַח עֲלָהּ (תהלים יז, יד): מִמְתִים יָדְךָ ה' מִמְתִים מֵחֶלֶד. מִמְתִים יָדְךָ ה', מַה גִּבּוֹרִים הֵם אֵלּוּ שֶׁנָּטְלוּ חֶלְקָן מִתַּחַת יָדְךָ ה', וְאֵיזֶה זֶה שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי. מִמְתִים מֵחֶלֶד, אֵלּוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ חֵלֶק בָּאָרֶץ. חֶלְקָם בַּחַיִּים, אֵלּוּ קָדְשֵׁי מִקְדָּשׁ. וּצְפוּנְךָ תְּמַלֵּא בִטְנָם, אֵלּוּ קָדְשֵׁי הַגְּבוּל. יִשְׂבְּעוּ בָנִים, (ויקרא ו, יא): כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה. וְהִנִּיחוּ יִתְרָם לְעוֹלְלֵיהֶם, וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, אַהֲרֹן זָכָה לְבָנִים בֵּין כְּשֵׁרִים בֵּין פְּסוּלִים, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב, ה): בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, שֶׁהָיָה רוֹדֵף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל. (מלאכי ב, ה): וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, שֶׁקִּבֵּל עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה וּבִרְתֵת וּבְזִיעַ. מַה תַּלְמוּד לוֹמַר (מלאכי ב, ה): מִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת, אָמְרוּ בְּשָׁעָה שֶׁיָּצַק משֶׁה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן, נִרְתַּע וְנָפַל לַאֲחוֹרָיו, וְאָמַר, אוֹי לִי שֶׁמָּא מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. הֵשִׁיבָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְאָמְרָה לוֹ (תהלים קלג, א ג): הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ וגו' כְּטַל חֶרְמוֹן שֶׁיּוֹרֵד וגו'. מַה הַטַּל אֵין בּוֹ מְעִילָה אַף הַשֶּׁמֶן אֵין בּוֹ מְעִילָה. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן, וְכִי שְׁנֵי זְקָנִים הָיוּ לְאַהֲרֹן וְאַתְּ אֲמַרְתְּ הַזָּקָן זְקַן, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁרָאָה משֶׁה אֶת הַשֶּׁמֶן יוֹרֵד עַל זְקַן אַהֲרֹן הָיָה שָׂמֵחַ כְּאִלּוּ עַל זְקָנוֹ יָרָד. (מלאכי ב, ו): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא הִתִּיר אֶת הָאָסוּר. בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, שֶׁלֹּא הִרְהֵר אַחַר דַּרְכֵי הַמָּקוֹם, כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִרְהֵר אָבִינוּ אַבְרָהָם. וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן, שֶׁהֵשִׁיב פּוֹשְׁעִים לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שיר השירים א, ד): מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ, מַה כְּתִיב בּוֹ בַּסּוֹף (מלאכי ב, ז): כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְּשׁוּ מִפִּיהוּ וגו'.

רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. יֵשׁ לְךָ אָדָם שֶׁמְּדַבֵּר עִם יוֹסֵף וְאוֹמֵר לְשִׁמְעוֹן, שְׁמַע נָא. יֵשׁ אוֹמְרִים: שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְזִיר בּוֹ, וְאָמַר לְפָנָיו דְּבָרִים רַכִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹּא שָׁמַע לוֹ, אָמַר, עַד שֶׁלֹּא יִשְׁתַּתְּפוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ, הִתְחִיל מְזָרֵז בָּהֶן, שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי, הַקָּטָן הוּא הַכָּבוֹד שֶׁבְּיֶדְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל. חָזַר עַל קֹרַח, וַיַּקְרֵב אוֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְּנֵי לֵוִי. שֶׁהָיָה גָּדוֹל שֶׁבַּשֵּׁבֶט, שֶׁנַּעֲשׂוּ אֶחָיו טָפֵל לוֹ. לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנּוֹעָדִים עַל ה'. הַמַּחֲלֹקֶת הַזּוֹ שֶׁאַתֶּם עוֹשִׂים, אֵינָהּ כְּנֶגְדִי אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ עֲבָדִים הַרְבֵּה, רָצָה לַעֲשׂוֹת אֶחָד מֵהֶן בֶּן חוֹרִין לִתֵּן לוֹ שְׂרָרָה, חָזַר עָשָׂה אוֹתוֹ סַנְקְלִיטִיקוּס. עָמְדוּ הַבְּרִיּוֹת כְּנֶגְדוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אִלּוּ הוּא עָשָׂה עַצְמוֹ בַּר חוֹרִין וְנָטַל לְעַצְמוֹ אוֹתָהּ הַגְּדֻלָּה, יָפֶה עָשׂוּ שֶׁעָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ. עַכְשָׁו שֶׁרַבּוֹ מָסַר לוֹ, כָּל מִי שֶׁעָמַד כְּנֶגְדוֹ, לֹא כְּנֶגֶד רַבּוֹ עוֹמֵד. אַף כָּךְ מֹשֶׁה אָמַר לָהֶם: אִלּוּ אַהֲרֹן אָחִי נָטַל לְעַצְמוֹ אֶת הַכְּהֻנָּה, יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁנִּתְרַעֲמְתֶּם עָלָיו. עַכְשָׁו שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ, שֶׁהַמַּלְכוּת וְהַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה שֶׁלּוֹ, כָּל מִי שֶׁעָמַד עַל אַהֲרֹן אָחִי, לֹא עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד. לְפִיכָךְ כְּתִיב: וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תָּלִינוּ עָלָיו. בֹּא וּרְאֵה חֲסִידוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַצַּדִּיק. בְּשָׁעָה שֶׁהִצִּיג מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וּמְשָׁחוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְיָצַק עַל רֹאשׁוֹ, נִזְדַּעְזֵעַ אַהֲרֹן וְנִבְעַת. אָמַר לוֹ: מֹשֶׁה אָחִי, שֶׁמָּא לֹא הָיִיתִי רָאוּי לְהִמָּשַׁח בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ וּמָעַלְתִּי בּוֹ וְנִתְחַיַּבְתִּי כָּרֵת, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסַּךְ. לְפִיכָךְ הֵעִיד עָלָיו הַכָּתוּב, הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יַחַד, כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יוֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן שֶׁיּוֹרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו, כְּטַל חֶרְמוֹן (תהלים קלג, א-ג). הֵקִישׁ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לְטַל חֶרְמוֹן, מַה טַּל חֶרְמוֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה, כָּךְ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הַיּוֹרֵד עַל אַהֲרֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה. לְפִיכָךְ כְּתִיב: הַנּוֹעֲדִים עַל ה'. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה פִּיֵּס מֹשֶׁה לְקֹרַח, וְאֵין אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָּבָר, לְפִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעָתוֹ, אָמַר, אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ, יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל, עַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי בִּדְבָרָיו וּמְקַלְקְלֵנִי, וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל כָּרְחִי. מוּטָב שֶׁלֹּא אֶזָּקֵק לוֹ. כְּשֶׁרָאָה מֹשֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת, פָּרַשׁ הֵימֶנּוּ. וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם, אַף הֵם עָמְדוּ בְּרִשְׁעָן וְלֹא נִזְדַּקְּקוּ לַהֲשִׁיבוֹ. וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה, הִכְשִׁילָם פִּיהֶם לָרְשָׁעִים, וּבְרִית כְּרוּתָה לַשְּׂפָתַיִם, שֶׁמֵּתוּ כְּבָר וְיָרְדוּ לִשְׁאֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם וְגוֹ'. לְאַחַר שֶׁיָּרְדוּ חַיִּים שְׁאוֹלָה, מַהוּ. הַמְּעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ וְגוֹ'. אָמְרוּ לוֹ: עַל מָה אַתָּה מִתְרַבְרֵב עָלֵינוּ, מַה טּוֹבָה עָשִׂיתָ לָנוּ. הוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרִים, שֶׁהִיא כְּגַן ה', וּלְאֶרֶץ כְּנַעַן לֹא הִכְנַסְתָּנוּ, אֶלָּא הֲרֵי אָנוּ מֵתִים בַּמִּדְבָּר וְהַנֶּגֶף מִשְׁתַּלֵּחַ בָּנוּ בְּכָל יוֹם, הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם וְגוֹ'. וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד, נִצְטַעֵר לְחַדָּא. לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לָאָדָם הַדָּן עִם חֲבֵרוֹ וּמִתְוַכֵּחַ עִמּוֹ. אִם מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ שָׁם נַחַת רוּחַ. וְאִם אֵינוֹ מְשִׁיבוֹ, יֵשׁ בּוֹ צַעַר גָּדוֹל.

ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו [וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום], שהיה בא ושואל בשלומם ולא היו משיבים אותו, למה שהיה כך מנהגו שיה שואל בשלומם, יש לך אדם עד שלא נכנס לשררה [הוא שואל בשלום בני אדם, אבל משנכנס לשררה] רוחו גסה עליו ואינו משגיח לשאול לשלום בני העיר, אבל יוסף לא היה כן, אע"פ שנכנס לשררה הו היה מנהגו לשאול בשלום אחיו, שנאמר וישאל להם לשלום (בראשית מג כז), א"ל הקב"ה יוסף אתה היית מתחיל לשאול בשלום אחיך בעולם הה, והם היו שונאים אותך, אבל לעולם הא אני מרצה אתכם ומעביר שנאה מביניכם ומושיב אתכם בשלוה ועושה שלום ביניכם, וכך אמר דוד, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קלג א).

ישמור אדם את עצמו שלא ירבה שחוק שיחה ותיפלות אין שחוק אלא גילוי עריות שנאמר (בראשית לט) ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו בא אלי לשכב עמי וגו' ואמרו שחוק וקלות ראש מרגילין את האדם לערוה ואין שחוק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקומו לצחק ואין שחוק אלא שפיכת דמים שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו' ואין שחוק אלא ליצנות שנאמר (ישעיה כח) ועתה אל תתלוצצו וגו' שהיו מתלוצצים על דין של גיהנם שנאמר (ישעיה כח) לכן שמעו דבר ה' אנשי לצון וגו' כי אמרתם כרתנו ברית את מות ועם שאול עשינו חוזה וגו'. לכך אמר הקב"ה לישראל בני אני הוא שישבתי תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם ומיום שנברא העולם עד אותה השעה עד שדרשתי וחקרתי וצרפתי ובחנתי את כל דברי התורה כולה ומיום שבראתי את העולם וישבתי על כסא הכבוד שלי שליש היום אני קורא ושונה ושליש היום אני דן את הדין לכל העולם ושליש היום אני עושה צדקה ואני זן ומפרנס ומכלכל את כל העולם כולו ואת מעשי ידי שבראתי בעולם ואין לפני שחוק אלא שעה אחת בלבד. ואימתי יש לפני שחוק בשעה שעכו"ם אומרים בואו ונעשה עמו מלחמה ואומרים בכמה גבורים הוא בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים גבורים בכמה פרשים בא עלינו באלף אלפי פרשים בכמה חרבות בא עלינו יבא עלינו באלף אלפים חרבות על אותו השעה אני משחק שנאמר (תהלים ב) למה רגשו גוים וגו' יושב בשמים ישחק וגו' אף במקום אחר יש לפניו שחוק ואינו שחוק ממש שנאמר (שמות ל) ויאמר ה' אל משה קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה וגו'. וחלבנה אינה נסרחת אלא אימתי יש שחוק ואינו שחוק ממש בשעה שפושעי ישראל מבקשים לבלעות את הכשרים שבהם שנאמר (תהלים י) זומם רשע לצדיק וגו' מה כתיב אחריו ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו אבל מצינו במקום אחר שנתחרט הקב"ה ביצה"ר שברא אותו ואומר מה שכר חדשתי ממנו ומה עשיתי שבראתי אותו בעולמי שנאמר (קהלת י) אם ישוך הנחש בלא לחש ואין יתרון לבעל הלשון באותה שעה נפתח להם פה לפושעי ישראל לבקש רחמים לקבלם בתשובה ולומר לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך כי יצר הרע מגרה אותנו ברחמיך הרבים קבל אותנו בתשובה שלמה לפניך לפי שכל המרבה שיחה ותיפלות הם מלוין אותו עד אותה שעה שהוא נכנס לבית עולמו הקב"ה אומר לו בני למה לא למדת מאביך שבשמים שהוא יושב על כסא הכבוד שלו שליש יום הוא קורא ושונה ושליש היום הוא דן את הדין ושליש היום הוא עושה צדקה וזן ומפרנס ומכלכל לכל באי עולם ולכל מעשה ידיו שבעולם ואין לפניו שחוק אלא שעה אחת ואם אומר אדם להקב"ה הייתי לומד תורה מבן י"ג שנה ואילך א"ל הקב"ה מה תורה עשית ומה מעש"ט תפסת והלא עסקת בשיחה בטלה ודברים שאינן ראויין והגונים שנאמר (עמוס ד) כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו מכאן אמרו שני בני אדם אחד עמל בד"ת ואחד עמל בדרך ארץ הרוצה לעמול בדרך ארץ נותנים לו שיעמול בדרך ארץ ועליו הכתוב אומר (איוב ה) כי אדם לעמל יולד למה"ד לנוד שנתמלא מים ונשפך והלך לו לאחר שעה אין בנאד כלום והרוצה לעמול בד"ת נותנין לו שיעמול בד"ת ועליו הכתוב אומר נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו למה"ד לאסקופה התחתונה שהכל דשין בה ולקורה שהכל עוברין עליה וכאילן שהכל יושבין בצלו וכנר שעושה מאור עינים לרבים: יודע אהרן בעצמו שבא דבר גדול לישראל על ידו והיה קושר חבל של ברזל במתניו ומחזיר על כל פתחי ישראל וכל מי שלא היה יודע לקרות קריאת שמע וכן מי שאינו יודע להתפלל היה מלמדו לקרות ק"ש ולהתפלל וכן מי שאינו יודע לכנוס בגופה של תורה היה מלמדו ולא אהרן בלבד אלא כל תלמיד חכם המלמד תורה ברבים לישראל לשם שמים ואינו נושא פנים לעשיר ולעני אלא מקרא הוא מקריא את כולם כאחת ומשנה הוא שונה את כולם כאחת מתוך כך הקב"ה מרחם עליו ונותן בו חכמה דיעה בינה והשכל ונותן לו חלק עם הצדיקים אברהם יצחק ויעקב ועליו הכתוב אומר (ישעיה נג) מעמל נפשו יראה ישבע בדעתו יצדיק צדיק עבדי לרבים וגו'. מכאן אמרו לעולם ינהג אדם בעצמו י"ח מדות. א' יהא אדם עניו בביתו. ב' חסיד בישיבה. ג' ערום ביראה. ד' חכם בתורה. ה' פיקח במעשים טובים. ו' נאה ומתקבל על הבריות. ז' מודה על האמת. ח' דובר אמת בלבבו. ט' מודה ועוזב. י' אוהב את המקום אהבה גמורה בין כשהוא טוב לו בין כשהוא רע לו. י"א מתאנח על כבוד הקב"ה ועל כבודם של ישראל כל ימיו. י"ב מחמד ומתאוה ומצפה לכבוד ירושלים ולכבוד ביהמ"ק ולישועה שתצמיח בקרוב ולקיבוץ גליות. אז זוכה לרוח הקודש בדבריו שנאמר (חבקוק ב) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו וגו' ואומר (הושע יב) ואתה באלקיך תשוב חסד ומשפט שמור וקוה אל אלקיך תמיד. י"ג יהא נאה בביאתו לבית המדרש כדי שיהא אהוב למעלה ונחמד למטה ומקובל בעיני הבריות כדי שימלא את ימיו. י"ד ירבה אדם ד"ת שאין לך שכר גדול מהם. ט"ו יהא אדם שואל ומשיב בישיבתו בבית המדרש כדי שירבה חכמתו בידו. ט"ז ישמור עצמו שלא יבא לידי תנומה שנאמר (משלי כג) וקרעים תלביש נומה לפי שאין לך מדה קשה בעולם כמתנמנם בבית הכנסת ובבית המדרש ולא זו בלבד שישמור עצמו מן התנומה אלא ישמור עצמו מאכילה ושתיה הרבה כי מתוך שהוא אוכל ושותה הרבה יבא לידי תנומה שנאמר (דברים ח) פן תאכל ושבעת וגו'. י"ז ישאל אדם את הפסוק ואת ההלכה אע"פ שהכל משחקים עליו שנאמר (משלי ל) אם נבלת בהתנשא אם נבלת בה תתנשא בה. י"ח יכניס אדם את עצמו לגופה של תורה אף על פי שאינו יודע ובקי בהלכה כלום אומרים לו לאדם עד שאתה מבקש רחמים שיכנסו דברי תורה בתוך מעיך תבקש רחמים על עבירות שעברת שימחול לך עליהם והזהר אחר כך מעשות שלא כהוגן ומתוך כך יהא אדם שומע וזוכרה ומתוך ארבע שלפניה וכל אותן שמונה עשרה מדות שכרן ועונשן בצדן ולא עוד אלא שכל המרבה בשחוק ובשיחה ותיפלות מביא חרון אף לעולם והפירות מתמעטין על ידו ורעות רבות באות על ידו וגזירות קשות מתחדשות ובחורי ישראל נהרגין ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענין שנאמר (ישעיה ט) על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה וגו'. ולא עוד אלא כל המרבה בשחוק ושיחה ותיפלות עליו כתיב (הושע ד) אלה וכחש ורצוח וגנוב ונאוף פרצו וגו' וכאלו נשבע על שקר ומכחש ומכזב בדין ואם היה בתוך המשפחה ובני המשפחה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני המשפחה ואם היה בתוך השכונה ובני השכונה שמחים בו לבסוף הוא מגלה את כל בני השכונה וכן אם היה בתוך בני החצר וכן אם היה בתוך בני המבוי וכן אם היה בתוך בני העיר לבסוף הוא מגלה את כל בני העיר שנאמר (הושע ד) על כן תאבל הארץ ואומלל כל יושב בה וגו' מפני מה מפני שלא היו מוכיחין את ישראל כלום שנאמר אך איש אל ירב ואל יוכח איש וגו' אפילו מוצאן כהן ושוחק עמהן חולק עמהם בפורעניות וכן נביא ונשיא שנאמר ועמך כמריבי כהן וכשלת היום וכשל גם נביא עמך וגו' וכן בין עכו"ם בין ישראל בין איש בין אשה בין עבד בין שפחה מכאן אמרו כל המרבה כבוד שמים וממעט כבוד עצמו כבוד שמים מתרבה וגם כבוד עצמו מתרבה וכל הממעט כבוד שמים ומרבה כבוד עצמו כבוד שמים במקומו עומד וכבוד עצמו מתמעט: מעשה באדם אחד שהיה עומד הוא ובנו בבית הכנסת וכל העם היו עונין אמן והללויה אחר העובר לפני התיבה ובנו עונה דברים של תפלות ולא אמר לו אביו שום דבר ואמרו לו הבריות שימחה בבנו והשיב ואמר להם מה אעשה לו תינוק הוא ישחק. שוב למחר עשה כן כל אותן ימי החג ענה בנו דברים של תיפלות ולא אמר לו אביו שום דבר לא יצתה אותה שנה לא שניה ולא שלישית עד שמתו אשתו ובניו ובן בנו ויצאו לו חמש עשרה נפשות בתוך ביתו ולא נשתייר לו אלא שני בנים אחד חיגר וסומא ואחד שוטה ורשע. שוב מעשה באדם א' שהיה מתחרט בעצמו שלא קרא ולא שנה פעם אחד הייתי עומד אני והוא בבית הכנסת כיון שהגיע שליח צבור לקדושת השם הגביה אותו בן אדם את קולו וענה אחריו בקול רם קדושת השם ואמר ק' ק' ק' כו' אמרתי לו בני מה ראית שהגבהת את קולך עד מאוד ואמר לי לא די שלא קריתי ולא שניתי אלא עכשיו שניתן לי רשות אגביה את קולי ותנוח עלי נפשי אמרו לא יצתה אותה שנה ולא שניה ולא שלישית עד שעלה אותו איש מבבל לארץ ישראל עמדו ועשאוהו ממונה מבית קיסר ומינוהו על כל הבירניות שבארץ ישראל ונתנו לו מקום ובנה לו בית וישב בה כל ימי חייו והניח לבניו ולבני בניו ממון הרבה עד סוף כל הדורות. ושוב מעשה בכהן א' שהאכיל את בהמתו תרומה ונפלה אש עליו ואכלה מביתו שלשים זכרים וששים בגדים ועשרים וארבע כדים של יין ועשרה כדי שמן ושאר ממון הרבה והיה בא וישב לפני החכמים ואמר להן רבותי נפלה עלי אש ואכלה ממני כך וכך זכרים כך וכך יין וכך וכך שמן ושאר ממון שהיה לי הכניסו חכמים יגון ואנחה בלבם אמרו לא זזו משם עד שבא אדם אחד שאינו בקי בהלכה ואמר לו המאכיל את בהמתו תרומה מהו א"ל מותר אמר לו שמא אסור אמר לו לאו ואמר לו אני כהן והאכלתי את בהמתי תרומה וכששמעו החכמים בדבר ענו כולם כאחד ואמרו ברוך המקום ברוך הוא שאין לפניו משוא פנים וכי תרומה וקודש שאין להם אוכלים אינן הולכין אלא לשרפה אלא עשית שלא כדין אמר להן והלא תנן כרשיני תרומה מאכילין אותם לבהמה ולחיה ולתרנגולין אמרו לו לא אמרו אלא כרשינין מפני שהן מאכל לבהמה רק בשני רעבון בני אדם אוכלין אותם לפיכך לא גזר דהמע"ה עליהן אלא בשני רעבון משום שהם מאכל אדם באותה שעה מכאן אמרו כל המאכיל לבהמתו תרומה בין תרומת הארץ בין תרומת חוץ לארץ עליו הכתיב אומר בוזה דרכיו ימות (משלי יט) ואומר (במדבר יח) ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו ואומר (קהלת י) חופר גומץ בו יפול. מכאן אמרו אל ילמוד אדם תורה ברבים אא"כ קרא תורה נביאים וכתובים ושנה משנה ומדרש שנאמר (תהלים קו) מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו. הרי הוא אומר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה גם את זה לעמת זה עשה האלקים על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה וכך אמר הקב"ה לאדם מיום שנתתיך על פני האדמה עשה מעשים טובים והצל עצמך מן הגזל ומן הדבר מכוער לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה מה שעשית לפיכך באו עליך יסורין שאין יסורין באין על האדם אלא לטובתו להוציא מידו כל מה שחטא ועשה. ד"א ביום טובה וגו' שנו חכמים במשנה אל תתיאש מן הפורעניות לכך נאמר ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה בפורעניותן של הרשעים שהם היו מזלזלין בתורה ובמצות ויורדין לגיהנם שנאמר (ישעיה סו) וראיתם ושש לבבכם לכך נאמר וביום רעה ראה. הרי הוא אומר (ירמיה לא) כי פדה ה' את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו שני אחים שבבית אחד האחד קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו': ד"א כי פדה ה' את יעקב וגו' לשני ת"ח האחד קשה מחבירו כדאמרן ד"א לשני שותפין בעסק אחד בשדה ואחד במלאכה ואחד מהן קשה מחבירו הקשה נענש מפני חבירו לכך נאמר כי פדה וגו'. ד"א כי פדה ה' את יעקב מי שיש לו שתי נשים לאחת מקיים שארה כסותה ועונתה ולאחת אינו מקיים עונש גדול יש שם וכל מי שאינו מודה בדברים הללו ואינו רוצה בתוכחה עליו הכתוב אומר מסיר אזנו משמוע תורה וגו' (משלי כח) ושנו חכמים במשנה כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחילול השם כיוצא בדבר אתה אומר (תהלים קלג) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשדיבר הקב"ה עם משה אב לחכמים ואב לנביאים לגאול את ישראל לא היה לו לסרב בשליחות המקום אף על פי כן לא דבר הקב"ה עמו אלא בלשון שמחה שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד) והלא הדברים קל וחומר ומה משה חכם החכמים הגדולים ואב לנביאים ולא היה לו לסרב בשליחות המקום אעפ"כ לא היה הקב"ה מדבר עמו אלא בשמחה אהרן אחיו שנתכוון ועשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל לישראל ובין ישראל לחכם ובין חכם לחכם ובין אדם לחבירו ובין איש לאשתו על אחת כמה וכמה שהיה מדבר הקב"ה עמו בשמחה עליהם הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד וגו'. ד"א הנה מה טוב וגו' עשה אדם מעש"ט בילדותו והזקין וכופל את מעשיו לטובה עליו הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א קרא אדם תורה נביאים וכתובים בילדותו והזקין וכופל את מעשיו ושנה משנה ומדרש הלכות ואגדות עליו הוא אומר הנה מה טוב ומה נעים וגו'. ד"א אם האחד יושב ושונה עם חבירו עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ד"א שני אחים בבית אחד וקורין ושונין זה עם זה ושמחים זה עם זה ואוכלין ושותין זה עם זה עליהן הוא אומר הנה מה טוב וגו'. ועתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול שלו וצדיקים יושבים לפניו ויאמר להם אני הוא שנמסרתם למיתה עלי ואני הוא שנהרגתם עלי לכן תהיו אתם כמוני מה אני חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים כך תהיו אתם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים שנאמר (ישעיה לג) מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים מאי תראינה ארץ מרחקים אלו הלכות שהן היו בדעתו של הקב"ה תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם ואמר אותן להם לישראל ואומר (מלאכי א) ועיניכם תראינה ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל עיניכם תראינה זו מדת הדין בעכו"ם ואתם תאמרו יגדל ה' מעל לגבול ישראל כך אומר הקב"ה לישראל בני קראו את המקרא והרבו אותו ושנו את המשנה והרבו אותה עד שאני בעצמי אבוא ואומר לכם על הטמא טמא ועל הטהור טהור על הטהור במקומו ועל הטמא במקומו שנאמר (הושע ז) זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד וגו' עד יבא ויורה צדק לכם.

לכן אתה וכל עדתך הנועדים על ה' (שם שם יא). המחלוקת הזו שאתם עושים אותה כנגדינו, אינה אלא כנגד הקב"ה, משל למלך שהיו לו עבדים הרבה, רצה לעשות אחד מהם בר חורין, ליתן לו זמורה, חזר ועשה אותו סנקליטין, עמדו חביריו כנגדו, אילו הוא עצמו עשה בר חורין ונטל לעצמו אותה גדולה, יפה עמדו כנגדו עכשיו שרבו עשה לו, כל מי שעומד כנגדו לא כנגד רבו עומד, אף כך אמר להם משה, אילו אהרן אחי נטל לעצמו את הכהונה, יפה עשיתם שנתרעמתם עליו, הקב"ה נתן לו, שהמלכות והגדולה שלו, כל מי שעומד על אהרן אחי, לא על הקב"ה הוא חולק, לפיכך כתיב ואהרן מה הוא כי תלינו עליו (במדבר טז יא), בא וראה חסידותו של אהרן הצדיק, בשעה שהציק משה על אהרן שמן המשחה, נזדעזע אהרן ונבעת, אמר לו למשה אחיו שמא לא הייתי ראוי להמשח בשמן המשחה, ומעלתי ונתחייבתי כרת, שנאמר על בשר אדם לא ייסך (שמות ל לב), לפיכך העיד עליו הקב"ה, הנה מה טוב ומה נעים וגו', כשמן הטוב [על הראש] יורד על הזקן זקן אהרן וגו', כטל חרמון וגו' (תהלים קלג א ב ג), הקיש שמן המשחה לטל חרמון, מה טל חרמון אין בו מעילה, כך שמן המשחה שעל ראש אהרן אין בו מעילה, לפיכך כתיב הנועדים על ה'.

וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל קֹרַח (במדבר טז, ח), מִי שֶׁיֵּלֵךְ וּמְדַבֵּר עִם יוֹסֵף אוֹמֵר לְשִׁמְעוֹן שְׁמַע. יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּחְזֹר בּוֹ וְאוֹמֵר לְפָנָיו דְבָרִים רַכִּים, כֵּיוָן שֶׁרָאָה שֶׁלֹא שָׁמַע אָמַר עַד שֶׁלֹא יִשְׁתַּתְּפוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ, הִתְחִיל לְדַבֵּר לָהֶם (במדבר טז, ח): שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי, הֲקָטָן הוּא הַכָּבוֹד שֶׁבְּיֶדְכֶם, (במדבר טז, ט): הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וגו', חָזַר עַל קֹרַח (במדבר טז, י): וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כָּל אַחֶיךָ בְּנֵי לֵוִי, לְפִי שֶׁהָיָה גָדוֹל שֶׁבַּשֵּׁבֶט נַעֲשׂוּ אֶחָיו טְפֵלָה לוֹ, (במדבר טז, יא): לָכֵן אַתָּה וְכָל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל ה', הַמַּחֲלֹקֶת הַזּוֹ אֵינָהּ כְּנֶגְדֵּנוּ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ עֲבָדִים הַרְבֵּה וְרָצָה לַעֲשׂוֹת אֶחָד מֵהֶן בֶּן חוֹרִין וְלִתֵּן לוֹ זְמוֹרָה, חָזַר וְעָשָׂה אוֹתוֹ סַנְקְלִיטִיקוֹס, עָמְדוּ חֲבֵרָיו כְּנֶגְדוֹ, אָמְרוּ אִם הוּא עַצְמוֹ בָּא וְנָטַל לְעַצְמוֹ אוֹתָהּ גְּדֻלָּה יָפֶה עָשׂוּ שֶׁעָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ, עַכְשָׁו שֶׁרַבּוֹ הוּא שֶׁעָשָׂה לוֹ, כָּל מִי שֶׁעוֹמֵד כְּנֶגְדוֹ לֹא כְּנֶגֶד רַבּוֹ הוּא עוֹמֵד. אַף כָּךְ אָמַר לָהֶם משֶׁה, אִלּוּ אַהֲרֹן אָחִי נָטַל לְעַצְמוֹ אֶת הַכְּהֻנָה יָפֶה עֲשִׂיתֶם שֶׁנִּתְרַעַמְתֶּם עָלָיו, עַכְשָׁו הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לוֹ שֶׁהַגְּדֻלָּה וְהַגְּבוּרָה וְהַמַּלְכוּת שֶׁלּוֹ, כָּל מִי שֶׁעוֹמֵד עַל אַהֲרֹן לֹא עַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוּא עוֹמֵד, לְכָךְ כְּתִיב (במדבר טז, יא): וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי תַלִינוּ עָלָיו. בּוֹא וּרְאֵה חֲסִידוּתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן הַצַּדִּיק, בְּשָׁעָה שֶׁהִצִּיק משֶׁה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁוֹ נִזְדַּעְזַע אַהֲרֹן וְנִבְעַת, אָמַר לְמשֶׁה, אָחִי, שֶׁמָּא לֹא הָיִיתִי רָאוּי לְהִמָּשַׁח בְּשֶׁמֶן הַקֹּדֶשׁ וּמָעַלְתִּי וְנִתְחַיַּבְתִּי כָּרֵת, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (שמות ל, לב): עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ, לְפִיכָךְ הֵעִיד הַכָּתוּב עָלָיו (תהלים קלג, א ג): הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד, כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד עַל הַזָּקָן זְקַן אַהֲרֹן, כְּטַל חֶרְמוֹן, הֵקִישׁ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לְטַל חֶרְמוֹן, מַה טַּל חֶרְמוֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה, כָּךְ שֶׁמֶן הַיּוֹרֵד עַל אַהֲרֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה, לְפִיכָךְ הַנֹּעָדִים עַל ה'. כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ פִּיֵּס משֶׁה לְקֹרַח, וְאֵין אַתְּ מוֹצֵא שֶׁהֱשִׁיבוֹ דָּבָר, לְפִי שֶׁהָיָה פִּקֵּחַ בְּרִשְׁעוֹ, אָמַר אִם אֲנִי מְשִׁיבוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ שֶׁהוּא חָכָם גָּדוֹל וְעַכְשָׁו יְקַפְּחֵנִי בִּדְבָרָיו וַאֲנִי מִתְרַצֶּה לוֹ בְּעַל כָּרְחִי, מוּטָב שֶׁלֹא אֶזָקֵק לוֹ. כְּשֶׁרָאָה משֶׁה שֶׁאֵין בּוֹ תּוֹעֶלֶת פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ.

ויבא משה ואהרן. ולמה נכנס עמו משה, ללמדו על מעשה הקטורת, ועליהם הכתוב אומר טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט), ואומר מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד (תהלים קל"ג א'):

פס'. ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וגו'. מלמד שאחר שברכם אהרן לא נראתה שכינה והיה משה מצטער נכנסו שניהם ונתפללו שנא' ויבא משה ואהרן אל אהל מועד וגו' עליהם הכתוב אומר (קהלת ד׳:ט׳) טובים השנים מן האחד. ואומר (תהילים קל״ג:א׳) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד הוא שאמר למעלה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם. כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולהבה על גבי המזבח נפלו על פניהם ואמרו שירה על אותה השעה הוא אומר (שם לג) רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה. אש שירדה בימי משה לא פסקה עד שירדה בימי שלמה שנא' (דברי הימים ב ז׳:ג׳) וכל [בני] ישראל רואים ברדת האש:

ד"א לך לקראת משה המדברה. זש"ה מי יתנך כאח לי (שה"ש ח א), ישראל אומרים להקב"ה מי יתנך כאח לי, כאיזה אח, את מוצא מתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו האחין שונאין זה לזה, קין שנא להבל והרגו, שנאמר ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו (בראשית ד ח), ישמעאל שנא ליצחק, שנאמר ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק (שם כא ט), ואין מצחק אלא שביקש להרגו, שנאמר יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו (ש"ב ב יד), ועשו שנא ליעקב, שנאמר ויאמר עשו בלבו וגו' (בראשית כז מא), והשבטים שנאו ליוסף, שנאמר וישנאו אותו (שם לז ד), וכאיזה אח, אמרו ישראל כמשה ואהרן, שנאמר הנה מהטוב ומה נעים וגו' (תהלים קלג א), שהיו אוהבים זה לזה, ומחבבים זה לזה, שבשעה שנטל משה את המלכות, ואהרן כהונה גדולה, לא קנאו זה לזה, אלא היו שמחין, זה בגדולת זה, וזה בגדולת זה, תדע לך שכן אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה למשה ועתה (לך) [לכה] ואשלחך אל פרעה וגו' (שמות ג י), א"ל משה שלח נא ביד תשלח (שם ד יג), את סבור שמא עיכב משה שלא לילך, לא עשה אלא כמכבד לאהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן מתנבא להם שמונים שנה, הוא שנאמר ואודע להם בארץ מצרים (יחזקאל כ ה), ומנין שאהרן היה מתנבא להם, שנאמר ויבא איש אלהים אל עלי, ויאמר אליו כה אמר ה' הנגלה נגליתי (לבית) [אל בית] אביך בהיותם במצרים לבית פרעה ובחור אותו מכל שבטי ישראל לי לכהן (ש"א ב כז כח), אמר לו כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם, ועכשיו אני בא להם בתחום אחי שיהא מיצר, לכך לא ביקש משה לילך, א"ל הקב"ה אהרן אחיך אינו מיצר בדבר הזה, אלא ישמח תדע לך שהוא יוצא לאנפטי שלך, שנאמר הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו (שמות ד יד), לא בפיו בלבד אלא בלבו, לבו יותר מפיו, וראך ושמח בלבו, אמר ר' שמעון בן יוחי הלב ששמח בגדולת אחיו ילבש אורים ותומים, שנאמר ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים והיו על לב אהרן (שמות כח ל), הוי וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו, כיון שאמר לו כך קיבל עליו לילך, מיד נגלה הקב"ה על אהרן, א"ל צא לקראת משה אחיך, כדי שידע שאתה שמח בדבר, לכך נאמר לך לקראת משה המדברה, הוי מי יתנך כאח לי כמשה ואהרן, שהיו אוהבין זה לזה, אמצאך בחוץ אשקך (שה"ש ח א) וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו (שמות ד כז).

‎דָּבָר אַחֵר, לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי (שה״‎ש ח, א). יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי. אַתְּ מוֹצֵא, כָּל הָאַחִים שׂוֹנְאִים זֶה לָזֶה. קַיִן שׂוֹנֵא לְהֶבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וְגוֹ' (בראשית ד, ח). יִשְׁמָעֵאל שׂוֹנֵא לְיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית וְגוֹ' (בראשית כא, ט). וְאֵין מְצַחֵק אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ (ש״‎ב ב, יד). עֵשָׂו שׂוֹנֵא לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ וְגוֹ' (בראשית כז, מא). הַשְּׁבָטִים, שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ (בראשית לז, ד). וּכְאֵיזֶה אָח אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד (תהלים קלג, א). שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִין וּמְחַבְּבִין זֶה אֶת זֶה. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל מֹשֶׁה אֶת הַמַּלְכוּת וְאַהֲרֹן אֶת הַכְּהֻנָּה, לֹא שָׂנְאוּ זֶה אֶת זֶה, אֶלָּא הָיוּ שְׂמֵחִים זֶה בִּגְדֻלַּת זֶה וְזֶה בִּגְדֻלַּת זֶה.

[לז] "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן". ממשמע שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל" איני יודע שעוזיאל דוד אהרן?! מה תלמוד לומר "דוד אהרן"? מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן. מה אהרן רודף שלום בישראל אף עוזיאל רודף שלום בישראל. ומנין שאהרן רודף שלום בישראל? שנאמר (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", ובמשה הוא אומר (דברים לד, ח) "ויבכו בני ישראל את משה". מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ומשה לא בכו אלא בני ישראל ולא כל בית ישראל? שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת אבל משה מפני שהוכיחם נאמר בו "ויבכו בני ישראל את משה". וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה (מלאכי ב, ה-ו) "בריתי היתה אתו החיים והשלום" – שהיה רודף שלום בישראל; " וָאֶתְּנֵם לו מורא וַיִּירָאֵנִי" – שקבל עליו כל דברי התורה באימה וברתת ובזיע; מה תלמוד לומר "מפני שמי נִחַת הוא"? אמרו, בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן – נרתע ונפל לאחוריו. אמר "אוי לי שמעלתי בשמן המשחה". השיבתו רוח הקדש (תהלים קלג, א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו כטל חרמון שירד על הררי ציון" – מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה.

שיר המעלות לדוד הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו. שנו רבותינו כמין שני טפי מרגליות היו תלוין לאהרן בזקנו. אמר רב פפא תאנא כשהוא מספר עולות ויושבות לו בעקרי זקנו ועל דבר זה דאג משה אמר שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה. יצאת בת קול ואמרה כטל חרמון מה טל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה. ועדיין היה אהרן דואג שמא משה לא מעל ואני מעלתי. יצאת בת קול ואמרה הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד מה משה לא מעל אף אתה לא מעלת. כטל חרמון שיורד על הררי ציון. כל פעולות ונחמות טובות מציון: